כששני כותבים נפגשים הם בעיקר מדברים. הם מדברים על כתיבתם ועל מה זה להיות סופר, ומדברים על נושאים המעסיקים אותם, כמו השמירה על זכויות יוצרים, הגשת ספרים ומחזות למו"לים ולתיאטראות הרפרטואריים. הם משווים את חוויות הדחייה שלהם וחולקים את מחשבותיהם של משרד התרבות ועל מוסדות תרבות מרכזיים בישראל ועוזרים זה לזו עם רעיונות פרנסה.
זה מה שקרה לי היום. נפגשתי עם חברתי היקרה מיכל אקרמן, מחזאית מחוננת. למדנו יחד בבית הספר לדרמה של יובל המון אי שם בראשית שנות האלפיים. היא כתבה מאז כמה מחזות, מחזמר ועוד, ובהם "גבול" ו"לכודים," העוסקים בהטרדות מיניות ובנושאים נוספים, והיא שקועה עמוק בכתיבתה, בהעלאתה על במות ובשיווקה. כך שבהחלט היה לנו הרבה על מה לדבר.
החלק הטוב של הביקור שלהם אצלנו היה המפגש של אוריל, בנה בן ה-13, עם בניי, מיכאל ודניאל. אכלנו יחד צהריים, אני הרשיתי לעצמי אפילו ללכת לנוח, בעוד שהבנים העדיפו להישאר ערים עם האורחים, ואחרי כן טיילנו יחד בקיבוץ והמשכנו לשוחח על הכתיבה ועל החיים.
מיכאל ודניאל היו כול כך נרגשים לקראת המפגש עמם, שהרטיבו את שערם וסירקוהו, ואפילו התיזו עליהם בושם מאחד מבקבוקי הבושם שלי. הם רק בני חמש ורבע, וכבר נהיו גנדרנים. זה די מדהים לגלות.
לפני בוא האורחים אלינו גם הייתה לנו שיחה מעניינת. ביקשתי מהם שיתנהגו יפה היום. "אני לא רוצה יום קשה כמו שהיה לנו אתמול," אמרתי להם, "אין לי כוח לכעוס ולצעוק עליכם. אני רוצה שקט. יש לכם רעיון איך אוכל להרגיע אתכם?"
"כן," אמר דניאל, "אם אני כועס תרים אותי על הידיים ועל הכתפיים."
"ואתה, מיכאל," פניתי אל אחיו, "יש לך רעיון מה הדרך הנכונה להרגיע אותך כשאתה מתחיל להשתגע?"
"מה שדניאל אמר," השיב לי מיכאל, "תחבק אותי."
מעט לפני שהגיעו אלינו האורחים שניהם איבדו את סבלנותם, והחלו רודפים איש אחרי רעהו ומכים זה את זה. זרקתי בהם מבט זועף, אבל זה לא הועיל בדבר. ואז נזכרתי במה שביקשו ממני. כרעתי על ברכיי לפני מיכאל, הצמדתי אותו אלי בחיבוק אוהב, ואחרי חמש דקות של חיבוק, כשהרגשתי איך כל המתח שלו מתמוסס, שיחררתי אותו מבין ידיי. הוא התיישב, שעון בגוו אל הקיר בחצר, רגוע לגמרי. ואז עשיתי אותו הדבר עם אחיו.
השינוי בהתנהגותם היה מורגש מיד. והוא החזיק מעמד עד שעות אחר הצהריים המאוחרות, אז החלו שוב להתפרע, הפעם מתוך עייפות.
בהחלט אפשר לומר שלמדתי משהו היום, בתחום ההורות.
אחרי שהילדים נרדמו הייתה לי כאן פגישה עם כותבת, שבאה וסיפרה לי את סיפורה האישי המטלטת. היא ביקשה שאערוך את ספרה. סיכמנו שתעביר לי אותו לקריאה. כמו כן קיבלתי היום שני אי מיילים משני כותבים שאני כבר סגור איתם על עריכתם ספריהם. שניהם שלחו לי, באותו יום ממש, פרקים חדשים לקריאה אחרי הערותיי.
ואחרי כול זה בא הנה בחור, שלא התראיתי איתו כבר שבועיים, והיה לנו טוב יחד. גם זה חשוב. בשביל האיזון.
*
מכיוון שאני עובד גם על עריכת ספר שירה גדול, ועוד יש מלבד זה רומן של חבר, שתיכף מגיע אלי לעריכה, ועוד כמה ספרים שמחכים שאביט בהם, כנראה שלא תהיה לי ברירה, ואת חצי השנה הקרובה לפחות אצטרך לחיות ברצועות זמן. רצועת זמן יומית לכתיבה שלי, ורצועות זמן קצרות נוספות לכל אחד מן הפרויקטים הללו, לסדנאות, וכמובן – לבניי.
זו הסיבה שפניתי מלכתחילה לקמפיין גיוס המונים. זה לא שאין לי עבודה. חלילה. אני משופע בעבודה, תודה לאל, אלא שהעבודה למען אחרים, שאני עושה אותה באהבה רבה, ואפילו מתוך תחושת שליחות, נוגסת בזמן הכתיבה והיצירה שלי עצמי. אז אם אתם רוצים לעזור לי לקנות לעצמי זמן כתיבה, אתם מוזמנים לעשות כן בקמפיין גיוס ההמונים שלי, כאן:
