לְתַקֵּן עוֹלָם בְּמַלְכוּת שַׁדַּי, אבל ליהנות גם מן העורף.

    בביטוי הזה, "לתקן עולם במלכות שדי," נזכרתי הערב, כשחשבתי לכתוב על מה שעברנו בימים האחרונים כאן, בתובל. אבל הביטוי הזה לקוח מתפילה לא-קלה, תפילת 'עלינו לשבח,' המצויה בתפילת מוסף של ראש השנה, ולפי המסורת חוברה בידי יהושע בן-נון. ואין לתמוה על כך, בשל תוקפנותה:

"עָלֵינוּ לְשַׁבֵּחַ לַאֲדוֹן הַכֹּל, לָתֵת גְּדֻלָּה לְיוֹצֵר בְּרֵאשִׁית, שֶׁלֹּא עָשָׂנוּ כְּגוֹיֵי הָאֲרָצוֹת, וְלֹא שָׂמָנוּ כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה. שֶׁלֹּא שָׂם חֶלְקֵנוּ כָּהֶם, וְ(לֹא )גוֹרָלֵנוּ כְּכָל-הֲמוֹנָם, (שֶׁהֵם מִשְׁתַּחֲוִים לְהֶבֶל וָרִיק, וּמִתְפַּלְּלִים אֶל אֵל לֹא יוֹשִׁיעַ). וַאֲנַחְנוּ מִשְׁתַּחֲוִים לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהוּא נוֹטֶה שָׁמַיִם וְיֹסֵד אָרֶץ, וּמוֹשַׁב יְקָרוֹ בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל, וּשְׁכִינַת עֻזּוֹ בְּגָבְהֵי מְרוֹמִים. הוּא אֱלֹהֵינוּ וְאֵין עוֹד אַחֵר, אֱמֶת מַלְכֵּנוּ וְאֶפֶס זוּלָתוֹ. כַּכָּתוּב בַּתּוֹרָה: וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ, כִּי יְהֹוָה הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת. אֵין עוֹד:
עַל כֵּן נְקַוֶּה-לָּךְ ה' אֱלֹהֵינוּ, לִרְאוֹת מְהֵרָה בְּתִפְאֶרֶת עֻזָּךְ, לְהַעֲבִיר גִּלּוּלִים מִן הָאָרֶץ, וְהָאֱלִילִים כָּרוֹת יִכָּרֵתוּן, לְתַקֵּן עוֹלָם בְּמַלְכוּת שַׁדַּי, וְכָל-בְּנֵי בָשָׂר יִקְרְאוּ בִשְׁמֶךָ, לְהַפְנוֹת אֵלֶיךָ כָּל רִשְׁעֵי אָרֶץ. יַכִּירוּ וְיֵדְעוּ כָּל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל, כִּי-לְךָ תִּכְרַע כָּל-בֶּרֶךְ, תִּשָּׁבַע כָּל לָשׁוֹן. לְפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ יִכְרְעוּ וְיִפֹּלוּ, וְלִכְבוֹד שִׁמְךָ יְקָר יִתֵּנוּ, וִיקַבְּלוּ כֻלָּם אֶת עֹל מַלְכוּתֶךָ, וְתִמְלֹךְ עֲלֵיהֶם מְהֵרָה לְעוֹלָם וָעֶד. כִּי הַמַּלְכוּת שֶׁלְּךָ הִיא, וּלְעוֹלְמֵי עַד תִּמְלֹךְ בְּכָבוֹד, כַּכָּתוּב בְּתוֹרָתָךְ: ה' יִמְלֹךְ לְעוֹלָם וָעֶד: וְנֶאֱמַר: וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל-כָּל-הָאָרֶץ. בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד:"

*

אבל אני לא התכוונתי לספר לכם על עלילות ישראל מול גויי הארצות, גם לא לנקוט הערב בטון המיליטריסטי-בדלני של יהושע. באתי לספר לכם על תיקון עולם קטן.

השבוע שלנו כאן החל בדפיקות על הדלת בערב. הילדים היו עמי בבית, ואני הייתי בדיוק באמצע הספונג'ה. ניגשתי אל הדלת. בפתח עמדו נערה ונער. "אנחנו מתרימים לאגודת ניצנים," אמרו. "אתה רוצה שנסביר לך מה זה?"

"אין צורך," חייכתי אליהם. ידעתי שזו אגודה המטפלת בנוער מיוחד במשגב. הוצאתי מכיסי 25 שקלים, זה הסכום שהיה בידיי מלאות האקונומיקה באותו רגע, ונתתי להם אותם בחפץ-לב. אף זכיתי בקבלה על כך.

בערב המחרת שוב נשמעה דפיקה בדלת. על סיפה עמד ילד-נער, בן השכנים, ובידיו תשורה עטופה במפית.

"עברנו סדנת אפייה ואפיתי כיכר לחם כוסמין, אז הבאתי לכם לטעום," חייך אלי, ועיניו מאירות.

המחווה שלו כול כך ריגשה אותי, שסימסתי אחרי כן הודעת תודה לאביו וגם דיברתי עם אמו. והלחם? הוא היה פשוט מעולה. קריספי בחוץ ונימוח בפנים, חם ומלוח, כמו שאנחנו אוהבים.

שלושתנו, מיכאל, דניאל ואני, חיסלנו אותו בן-רגע.

הערב, בעודי פורק עשרות ארגזים של ספרי יהדות וכתבי עת וספרי ההוצאה לאור שלי – הבוקר התקינו אצלי עוד ספריית מדפים וכוורת – משתוקק כבר לגמור את החלק הזה במעבר הנה, וסופח לריאותיי אבק ארסי רב-שנים, משתעל ונשנק (בשל האלרגיה שלי לקרדית אבק הבית), שוב נשמעה דפיקה על הדלת.

הפעם עמדו בפתח שלוש נערות, וכפות ידיהן פרושות לפנינו. באחת נחה טבלת שוקולד, באחרת מעמול תמרים, גם בשלישית נח דבר מאפה קטן. "אנחנו במשימה של עשר אגורות," הסבירו לי, "אנחנו עוברות בישוב, מציעות לכל אחד לבחור משהו מאלה, ולתת לנו בתמורה לו משהו ששוויו עשר אגורות."

נתתי לילדים ולחברתם, בת השכנים שבדיוק בילתה אצלנו, לבחור כ"א מה יאכלו – והבאתי להן עוגיות ריבה, מן האריזה שקניתי רק הבוקר, והילדים כבר הספיקו לזלול ממנה לא מעט.

מהורהר המשכתי לסדר את כתבי העת הספרותיים בכוורת, כתב עת אחרי כתב עת, לפי סדר האלף בית. איגרא, אקדמות, ארק, בימה, גג וכך הלאה, חושב על האופן שבו מחנכים כאן את הילדים ובני הנוער. בגן הם יוצאים מדי יום כמעט לטיול רגלי. רק השבוע טיילו אל הלול של הקיבוץ, בבוקר שהביאו אליו משלוח חדש של אלפי אפרוחים. אחרי כן קטפו חובזה והכינו עם הגננות קציצות חובזה על גזיות בשדה. בני הנוער סופגים ערכים דרך משימות מותאמות לגילם. ואני אמרתי לעצמי, שאם ישנו תיקון עולם במלכות שדיי אין הוא כריתת הגויים, אלא בדיוק המעשה החינוכי הזה – הקניית ערכים של אהבת הארץ, אהבת החי והצומח ואהבת האדם לילדים ובני נוער.

כמה טוב שהמגע שלהם עם הטבע הוא יומיומי. לא כמו בעיר, שכדי להגיע לטבע או לחוותו היו צריכים לנסוע ל'בית בטבע,' אתר עירוני שמוקדש להקניית ערכי נוף וטבע לילדי העיר (וכבודו במקומו מונח, כמובן. ילדיי נהנו בו, פעם).

הבוקר עבר עלי בסידורים ובסידור ספרים, אך בצהריים חלה תפנית בעלילת יומי. הגננת התקשרה. למיכאל עלה שוב החום. כבר שבוע הוא סוחב הצטננות כבדה. ביום חמישי אחר הצהריים ירדנו למרכז והיינו בו ביום שישי, כדי לקנות מיטה לסבא ומזרנים חדשים לכולנו, ולחגוג יום הולדת לזיו אחייני. חזרנו הנה ביום שישי מאוחר בלילה, ובשבת נחנו כאן. ביום ראשון, לפני יומיים, עלה למיכאל החום. לכן שבו מן הגן הביתה ולמחרת נסענו לרופא הילדים בכרמיאל. הוא בדק אותו, את ראותיו וכו', ופסק שזהו וירוס קל, ושהוא יכול לחזור לגן למחרת היום, כלומר הבוקר. אז הנה, עכשיו מחר שוב אינני יכול להביאם אל הגן (כי דניאל בשום פנים ואופן לא מוכן ללכת לגן בלי אחיו).

אבל אם ביום ראשון ביטלתי סדנאות בתל אביב, אינני יכול לבטל שוב יום לימודים שלם, כי מחר מתחילה לי סדנה חדשה בכפר הירוק, והחבר'ה המתקדמים בבוקר כבר סבלו ביטול מפגש אחד. להזעיק את סבא שיעלה לכאן שוב, אחרי שרק הבוקר נסע מכאן, זה ממש אי אפשר, ולהשאיר את הילד חולה לבדו בבית, עם בייביסיטר מן הקיבוץ, זה דבר שאינני יכול לעשותו, רגשית, מוסרית.

ואז עלה בי רעיון. התקשרתי לאילנה. שאלתי אותה אם תהיה מוכנה לשמור על הילדים מחר בבוקר, בעודי מלמד בתל אביב. היא שמחה מאוד. כך, אפוא, מחר השכם בבוקר נרד יחד במכונית לתל אביב. הילדים והכלבה יהיו בנווה צדק, אצל אילנה, ואני אלמד. כשאסיים אסע איתם לסבא, לארוחה ולמנוחת צהריים. אחר הצהריים יהיו אצלו, ברמת השרון, בעודי מלמד בכפר הירוק, ועם סיום השיעור אאסוף אותם מבית סבא – ונעלה חזרה לתובל.

חתיכת אקרובטיקה. אבל כזו המאפשרת לי לוודא שהילדים מקבלים טיפול מלא, ושאני לא מפסיד פרנסה ומאכזב תלמידים.

אם תהיתם מאי משמע להיות חד-הורי, הרי זה בפניכם – הצורך להתגמש פיסית ומחשבתית מדי יום, כדי להיענות לצורכי הילדים.

בתוך כך מסתבר, שסבא ואילנה היו ונשארו בעבורנו סוג של עורף, מקום לקבל בו אהבה ותמיכה כשצריך. אז אם כן, זה מצבנו כעת – אנחנו בתוך תיקון עולם במלכות שדיי, בתובל, אבל מדי פעם צריכים להיעזר גם באוהבינו בעיר תל אביב.

שיהיה לכם/ן לילה טוב ומבורך.