לא נהיה אזרחים שווי-חובות אך לא שווי-זכויות!

התיקון לחוק הפונדקאות, שהתקבל השבוע בכנסת, מאפשר מעתה פונדקאות בישראל גם לנשים יחידות, אך לא לזוגות להט"בים או לגברים הומואים. זהו תיקון מלא עוולה, העומד בניגוד לחוק השיוויון ובניגוד לפסיקות שונות ומגוונות של בית המשפט העליון בסדרת פסקי דין שניתנו במהלך השנים, והתייחסו לקהילה הלהט"בית. כעת מדינת ישראל, באמצעות בית המחוקקים שלה, החליטה החלטה המנציחה עוולה ואפלייה ברורה כלפי בני ובנות הקהילה, ומונעת מהם את הזכות להיות הורים, אלא אם כן יעשו כן בחו"ל, במחיר כלכלי כבד מנשוא.

אני מניח כרגע בצד את השאלות האתיות שמעלה הפונדקאות. יש לי כמובן את עמדתי בנושא. אך הדיון כרגע אינו על עצם קיומה של פונדקאות בישראל, אלא על החרגתה של הקהילה הלהט"בית משאר האזרחים היכולים לקיים פונדקאות בארץ.

אפלייה ברורה זו מעמידה אותנו, את הורינו ואת כול סובבינו כקבוצה שאינה זכאית לאחת מן הזכויות הבסיסיות ביותר של אדם – הזכות להורות. בד-בבד עם זאת, אותו בית מחוקקים מצפה מאתנו להמשיך ולתרום למדינת ישראל את כול אוננו, עמלנו ולהיות אזרח שווה-חובות אך לא שווה-זכויות במדינתו.

המצב הזה לא ייתכן עוד.

הנחיית האפלייה הזאת, מעמידה בפני בני ובנות הקהילה הלהט"בית מספר ברירות, שעיקרן התנגדות לא אלימה לחוק. רק הירתמות רבה של בני ובנות הקהילה ליוזמות אלה תבהיר למוסדות המדינה ולראשיה, שהדבר הזה לא יעבור. להלן כמה אפשרויות שעלו בדעתי:

• מרד מיסים – דיווח על ההכנסות וההוצאות ב-15.7.18, אך אי-תשלום מס בגינן. את הכסף ראוי שכול אחד ישמור בפק"מ, למועד שבו יידרש על ידי בית המשפט לשלמו. אולם, במעמד זה, בבית המשפט, יישא את דבריו על האפלייה החוקתית שהוא נאבק בה.
• מרד גיוס – התייצבות לצו השני בלשכת הגיוס וכן לצו מילואים, אך אי-הסכמה לשרת בפועל. או-אז, במעמד השיפוט, הבהרת טבעו של המעשה.
• השימוש בזכות ההפגנה – הפגנות של בני ובנות הקהילה הלהט"בית וילדיהם במקום ובזמן הנכונים שיקבעו ראשי הקהילה ופעיליה.

אלה הדברים העולים על דעתי כעת. התלבטתי קשות לגבי עצם העלאתם על הכתב. שלא לומר על מימושם. אינני יודע למה צפוי מי שמסרב לשלם מיסים או מסרב להתגייס בפועל. ניסיתי להשיג כרגע שופט שאני מכיר כדי להיוועץ בו בזה. אשמח אם עורכי/ות דין מן הקהילה יגיבו לפוסט קצר זה וכך נפתח דיון פומבי לגבי אפשרויות הפעולה העומדות בפנינו, מידת חוקיותן, והאם יש דרך לקיימן מבלי להסתכן במאסר מיידי, שהרי חלקנו הורים יחידנים שצריכים להיות בבית עם ילדיהם.

כל זאת, עד שבית המחוקקים יתכנס כדי להיסוג בו מהחלטתו, וידון לכול הפחות בהצעת התיקון לחוק הפונדקאות של חברת הכנסת יעל גרמן. הגם שאינני מסכים עם נוסחה – מפני שהיא מגבילה את הזכות לפונדקאות להומואים לגיל 56, ולמי שעוד אין לו ילד ביולוגי משלו, ואני בן 58 ומאוד רוצה להביא לעולם אחים/אחיות לבניי, מוטב זה מאשר בכלל לא.

אבל להמשיך בחיים כרגיל, לעבור על סדר היום, ולהסתפק בכתיבת פוסטים בפייסבוק – זה לא, חברים. אנחנו קהילה למודת קרבות, וברובם גם הצלחנו. ואם מאות עצמאים ושכירים יודיעו על מרד מיסים, ואם אלפי קצינים וחיילים בסדיר ובמילואים יודיעו על מרד שירות, וכול זה ילווה בהפגנות גדולות, אולי יזוז כאן משהו. אולי בית המחוקקים הישראלי וממשלת ישראל יבינו, שיש דברים שהקהילה הזאת אינה מוכנה, פשוט אינה מוכנה, לעבור עליהם לסדר היום.

אני מבקש מאוד לשתף פוסט זה.

במכוון לא פניתי ולא החתמתי עליו אף ח"כ גאה ואף פעיל בולט, כדי להעלות את האופציות האלה לדיון, בטרם מימושן.

תודה,

אילן.