לא שומר פאסון

אני לא שומר פאסון. זה המשפט שהדהד היום בתוכי, אחרי שמישהו שאני אוהב אמר לי, שלא הייתי צריך להודות בפומבי לקרן הסיוע לסופרים ולעומדים בראשה, ולאבא שלי, על שסייעו לי במימון השיניים החדשות. אחרי כן, כשדיברתי על זה עם מישהו אחר, הוא הוסיף על כך. “אל תעלה יותר הדסטארטים,” אמר לי, “זה גורם לך להיראות כמו קבצן. יש לך כסף להוציא ספר, תוציא אותו. אין לך, לך תעבוד. גם לי אף אחד לא תורם כסף לדברים שאני רוצה לעשות ולא יכול.”

“אבל הדסטארט הוא למעשה מערך שיווק,” הסברתי לו, “כיום אנשים מעטים קונים ספרים בחנויות, ומעטים עוד יותר קונים ספרי שירה. כאשר אתה עושה הדסטארט, אתה לא רק מבטיח שהספר יראה אור, אלא גם מבטיח שיהיה לו קהל קוראים נאמן, ששילם בעבורו מראש.”

“אתה רוצה לאסוף כסף לך תפרוש שמיכה על המדרכה באלנבי,” שתל אותי במקומי.

אני מספר לכם את הדברים האלה, מפני שהבנתי שאני לא שומר פאסון. אני אדם גלוי לב, המחצין את גילוי הלב שלו.

זה החל אי-שם בילדותי, כשהבנתי שאני ילד יוצר, שונה מאחרים. זה המשיך כשיצאתי מן הארון. באותו יום החלטתי, שאני לא מתחבא בשום ארון, לא מסתיר דבר מאישיותי, מאורחות חיי ומהתנהלותי בעולם. אני מי שאני. מי שיאהב אותי כך, ישמח אותי. ומי שלא, לא. דבר אחד היה ודאי לי, מילדותי, ודאי מאז גיל העשרה שלי – אני אדם, בשר ודם, על ייחודו וייסוריו, מעלותיו וחסרונותיו. ואין לי כוונה להסתתר מפני איש וגם לא להסתיר דבר.

אורח-החיים הזה הוא תובעני. הוא דורש ממני לבחון כול העת עד כמה אני פתוח בפני העולם, ומה אני בכול זאת בוחר להותיר בדלת אמותיי. הוא גם גורם לא מעט סבל לסובבי. יש משהו בכנות הזאת, שעלול להיתפס כמתקפה על הזולת, או לפרוע את גדרי חייו. לכן, אני משתדל מאוד להקפיד על אי-חשיפתם של אחרים בבלוג שלי, אלא אם כן הביעו הסכמתם לכך. זאת, מלבד ילדיי, שגם עליהם, ככל שחולף הזמן, אני ממעט לכתוב, ביודעין, כדי להותיר להם את החירות להחליט עד כמה הם רוצים לחשוף מחייהם כילדים בוגרים.

אבל באשר לי עצמי, אני לא שומר פאסון, לא מעוניין לשמור פאסון וגם לא ממש יודע לעשות זאת. כשיש לי קשיים כלכליים, אני מספר על כך. כשיש לי בעיות בריאות, אני לא מסתיר אותן. כשאני סובל ממחסום כתיבה אני פותח את זה בפני כול. הדרך הזאת נכונה לי, מפני שהיא משחררת אותי מתעוקה, תעוקת האדם המחויב לשמור על פאסון, ומתחתיו הוא דוחק ודוחס ומסתיר את קשיי חייו.

הדרך הזאת נכונה לי גם מפני שהיא מזמנת לי אוזן קשבת ולב אוהב, ולעתים גם עזרה ממש. ומכיוון שאינני סופרמן, ואני מגדל לבדי שני ילדים, הבנתי עוד בהיותם תינוקות, שאני זקוק לעזרה, מכול סוג, ושעלי לדעת לבקש אותה, ולהיות פתוח לקבלה.

אינני מתייסר יותר מכם, אינני פחות מאושר מכם. אני פשוט שם את הרוב, אם לא את הכול, על השולחן. זה אני, אלה הם חיי. רוצים, קחו. לא רוצים, זה גם בסדר. אבל אל תצפו ממני שאעטה על עצמי את מסכת האדם השקול, המאוזן, המהוגן, מפני שאין דבר מתועב יותר בעיניי ממסיכות. ואמנם, אני גם שקול, מאוזן ומהוגן, אך גם תזזיתי, מיטלטל ומלא יצר. ככל האדם.

בעבר, הייתי מתראיין בכלי התקשורת, בטלוויזיה, ברדיו, בעיתונים, ומספר על עצמי ועל כתיבתי ועל חיי. אלא שמאז תפסו הרשתות החברתיות את מקומה של התקשורת הממוסדת, על אחת וכמה מאז פתחתי את הבלוג הזה, הרי זה כאילו חיברתי אמפליפייר, מגבר, לכתיבה שלי ולדבריי. התפוצה הרבה של הדברים שאני כותב כאן, בבלוג שלי, גורמת לכך שהם מהדהדים בקרב אנשים רבים שאפילו אינני מכיר, ויוצרת אצלם דימוי לגביי. ישנם שיראו בעיניהם את הסופר עז הרוח, אחרים יראו את האב המסור, יהיו שיראו את הקבצן.

כול הדימויים הללו הם דימויים בלבד. ייצוגים חלקיים של האדם שהוא אני. הסך הכול גדול מכלל חלקיו, כמו אצל כול אחד ואחת מכם. אבל הסך הכל הזה, שהוא אני, מסרב להיכלא במסיכות המהוגנות של החברה המקובלת. כך היה הדבר כול חיי, וזה לא עומד להשתנות.

אז כן. אני סופר פורה ואב מסור ומורה נהדר והומו חשקן, וגם אדם מאוד פוליטי, וגם עצמאי שלא מסתדר עם תזרים המזומנים שלו, וגם גבר בגיל העמידה עם בעיות בשיניים ובכלי הדם ברגליים. אני בן אדם.

ואגב, אפרופו גילוי לב – וזה כבר מעשה פוליטי, כמובן – לא רק בני גנץ, גם הייתי בטיפול פסיכולוגי. 12 שנים בהפסקות. וחודש אחד, כשהתמוטט בית הקפה שלי ועמו עולמי, אפילו לקחתי כדורים נגד חרדה ודיכאון. ואחרי חודש באתי לאקס-מטפל שלי, ואמרתי לו, שאני מרגיש כאילו יצקו לי תקרת בטון על הראש. שאין לי את העליות והירידות במצב רוחי, שאני יודע כול כך טוב להתנהל איתן. או-אז יעץ לי להפסיק עם הכדורים, ולהמיר אותם בחצי שעה אירובי, מדי בוקר, כול בוקר, כול החיים. וזו הסיבה שיש לי הליכון משוכלל בבית. כול בוקר אני עולה עליו, ומרנין את יומי באימון.

התייעצתי באקס מטפל שלי אפילו כשהחלטתי לנסות להקים את המפלגה הגאה. היה לי חשוב לבחון את עומק המוטיבציה שלי, ולהפריד עד כמה שאפשר בין המוטיבציה הרגשית לבין המוטיבציה החברתית-אידיאולוגית. אף על פי שהקדמת הבחירות טרפה לי את הקלפים, ולא הצלחתי להקים את המפלגה, אני שמח מאוד שנועצתי בו, וממליץ זאת לכול אדם השוקל לפנות לקריירה ציבורית ו/או פוליטית.

אני מאמין מאוד בכוחו של טיפול, בקשר האינטימי המתחולל בין מטפל/ת לבין מטופל/ת. לכן, בכול פעם שאני מרגיש שאני זקוק לעצה טובה, להדרכה, או רק לנשימת אוויר, אני פונה למטפל/ת. כך היה גם לפני שנתיים, כשחשתי שעלי ללמוד לפעול אחרת כהורה. ביקשתי עזרה, מצאתי אותה והיא עשתה לי שינוי גדול.

אני לא יודע לשמור על פאסון.

פעם, סופרים היו בני אדם מורמים מעם, שדמיינו אותם יושבים בחדר עבודתם, מוקפים בשקשוק כנפיה של ההשראה. בראשית שנות השמונים, כשהייתי מתקשר, כסגן עורך הספרות של ‘על המשמר,’ לבתיהם של סופרים ותיקים, ונשותיהם היו אומרות לי שהם בסטודיו, או שהם עובדים, ואינם יכולים לקבל שיחה, הייתי נבוך מאד. אפילו מיוסר. איך ייתכן, שישנם סופרים היושבים שעות ארוכות בחדר עבודתם ועובדים, ואילו אני לא מסוגל לשבת עם הכתיבה שלי יותר מרבע שעה.

היום אני יודע שאפשר גם אחרת. אפשר לקום בבוקר, להעמיד מכונת כביסה, להכין אוכל לילדים לבית הספר, לכתוב דפי בוקר בזמן שהם צופים בטלוויזיה, לעשות אימון אירובי כשהילדים יושבים על שני צדדיו של ההליכון, ואחרי שהם נוסעים לבית הספר לפרוש את כול דפי הספר שלך על הארץ, לטייל ביניהם ולנסות להבין איך לכתוב אותו שוב, מחדש.

ואז ללכת לרוקן את הפח, לדבר עם הבנק, לגבות כספים מלקוחות, לכתוב חשבוניות או לקפוץ לרופא. גם סופרים צריכים לנהל תזרים, לעשות בדיקות ולהעמיד מכונת כביסה.

אינני שונה בזה משום אדם אחר. כולנו מתמודדים עם הר של מטלות מדי יום. ההבדל היחיד הוא, שסופרים מצויים במאבק מתמיד על זמן היצירה שלהם, מול שאר מטלות חייהם, כי היצירה היא נשמתם. בלעדיה הם לא חיים. ופרי יצירתם מחדש את הלשון העברית ומחולל את התרבות העברית ומשמרה. ולכן, ראוי שמדינת ישראל תסייע לסופרים (ולאמנים בתחומי אמנות אחרים, כמובן), כמוני, להתפנות עד כמה שאפשר ליצירתם.

בצרפת, למשל, מקדישים כמה אחוזים מן התל”ג לתמיכה באמנים. התמיכה בהם אינה מותנית בנאמנות ללאום, גם לא בדפי חשבון מן הבנק. היא מובנת מאליה. חברה אמורה לתמוך ביוצרים ובאמנים המבטאים את רוחה, יוצרים את תרבותה ומשמרים את ערכיה.

אבל כאשר בראש משרד התרבות עומדת שרה, ששמה לעצמה למטרה להילחם ביוצרים ובמטה לחמם, כאשר תעשיית המו”לות בשפל, וכמות הקרנות, המלגות והפרסים הספרותיים זעומה, יחסית לריבוי הסופרים בישראל, כן, מותר וראוי לעשות הדסטארט, לכל ספר, וגם לתקופת יצירה. וזה אכן מפנה תביעה מצד היוצר אל החברה שהוא חי בה. שתסייע לו בעצם תהליך היצירה, ובהפצת פרייה.

הקבצנות היחידה שאני רואה בזה היא קבצנות של הערכה ליוצר ולאמנותו. קבצנות של אהבה.

שתהיה לכם/ן שבת שלום,

אילן.