הבוקר, בדפי הבוקר שלי, כתבתי לעצמי שאני מוטרד מאד. מוטרד שמא אובן לא נכון על ידי מי שקוראים את הפוסטים הללו ופוגשים בקמפיין שלי לגיוס המונים. שמא יהיו אנשים שיחשבו כי אני מתפנק, מתקרבן, רוצה לחיות על חשבון זולתי וכדומה. וזה מאוד ייסר אותי. אין דבר שרחוק ממני יותר מזה.
אבל אז התחלתי רואה את רף הקוראים בפוסט שלי מליל אמש עולה, ועולה עוד. עולה עד כדי כך, שהפך בתוך פחות מ-24 שעות לפוסט הכי נקרא בבלוג שלי, מאז פתיחתו, באוגוסט 2011, כשיצאתי אל מסע הפונדקאות. ובהתאם, גם התרומות לקמפיין.
הפוסט של אתמול, "היום, לפני שש שנים," הוא הפוסט הכי נקרא בבלוג הזה, מלבד הפוסט על החיתול של 'לייף,' והפוסט שכתבתי לא מזמן, על בן-זוגי הראשון, במלאת שלושים שנים לפטירתו. זה לא מקרה. בשני הפוסטים האלה כתבתי את נפשי, חשפתי אותה בפניכם כמו שלא עשיתי מעולם מקודם לכן. ואתם/ן שיתפתם אותם אצלכם/ן, והבאתם עוד ועוד בני אדם לקוראם. תודה רבה לכם על האמון.
*
ביום חמישי האחרון נפגשתי כאן עם עיתונאית ותיקה, שבאה לראיין אותי לכתבת עומק על סיפורי האישי, ועל הקמפיין הזה. כבר בתחילת פגישתנו סיפרה לי, שהיא מכירה היטב את אחותו של סער, ולמעשה גרה בשכנות אליה. בעבורי, היה בזה משום סימן, שהוא שוב מתערב בחיי, שומר עלי מלמעלה, מנחה את דרכי בעולם.
לא אחת דמעתי במהלך הראיון הזה. זאת, מפני שהוא העלה מתוכי רגעים מטלטלים בחיי. והם משופעים באלה. אבל לא הייתי מחליף את חיי בחיים אחרים. הם לימדו אותי להאמין בדרכי ובעצמי, וללכת קדימה מתוקף אמונתי וערכיי וחזון חיי, גם כאשר דרכי לא הובנה בידי אחרים, גם כאשר היתה מנוגדת לבחירותיהם.
בפעם הראשונה שהתחלתי לפרסם את שיריי, בעיתון בית הספר המקיף ע"ש רוטברג ברמת השרון, הוטל עלי חרם בית ספרי, והיועצת של בית הספר ניסתה לשלוח אותי לאבחון. כשיצאתי מן הארון, אחד מן הראשונים שעשו כן בפומבי בחברה הישראלית, חוויתי תגובה קשה מאד הן בכלל והן מצד סביבתי הקרובה. לקח לנו שנים להתארגן מסביב לזהותי האחרת, להסתדר. למצוא דרך לחיות יחד. כשהרציתי במילואים במסגרת שירותי בחיל החינוך בצה"ל, והעזתי לדבר עם חיילים קרביים על פקודות שמעליהן מתנוסס דגל שחור, הצעיד אותי מפקד הבסיס אליו, על אזרחי, למשפט, רק כדי להבהיל אותי ולאיים עלי. כשפתחתי בביתי חוג ראשון מסוגו, אי שם בראשית שנות השמונים של המאה שעברה, לקריאת שירה הומוסקסואלית, פרסם חזי לסקלי ידיעה בעיתון 'העיר,' שכותרתה 'שיינפלד פותח חוג לשירה של איגואנות.' כשחזרתי מהטיול הראשון שלי לניו יורק ולוושינגטון, כעיתונאי ספרות צעיר בהזמנת שגרירות ארה"ב בישראל, בשנת 1986, ובאתי לדיקאן מדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב דאז, והצעתי לה לפתוח תוכנית לכתיבה ראשונה מסוגה בישראל, היא ביטלה את דברי בשישים. כשביקשתי לכתוב עבודת דוקטורט על הפוסטמודרניזם בספרות העברית ו/או על ייצוגי ההומוסקסואליות בשירה העברית לדורותיה, אמרו לי שזה לא קיים ו/או שאני חלק מן התופעה ולכן אינני יכול לכתוב עליה. וכשניסיתי להוציא לאור אנתולוגיה ראשונה לשירה הומוסקסואלית עברית, חלק מן המשוררים עצמם סירבו להיכלל בה. אז עזבתי את האקדמיה, כדי להפוך לסופר, והבטחתי לעצמי שאכתוב על זה ספר עיון. והחומרים עוד כאן, וזה עוד פרוייקט שמחכה לי לממשו. כשפרסמתי שיר המבטא צער על חורבן הבתים במהלך ההתנתקות ניאצו אותי, וכשפרסמתי שיר מתלהם, מחריד, אבל מבטא חרדות אמת, במלחמת לבנון השנייה, הקיא אותי השמאל מקרבו וחוויתי אלימות מילולית ופיזית רבה. כשהוצאתי לאור את 'מעשה בטבעת' וקיבלתי עליו מאמר איום ונורא בעיתון 'הארץ,' בו האשים אותי כותבו במיזוגניה ובקיטש, ולמעשה כמעט עם כול ספר שהוצאתי לאור וקיבלתי עליו ביקורת נוקבת, כולל שלושת כרכי השירה האחרונים, עליהם נכתבו ביקורות קשות בידי אנשים עימם יש לי יחסים מורכבים מזה שנים. לבסוף, כאשר קמתי והחלטתי להביא ילדים לעולם, לבדי, בגיל 52, היו אנשים, אפילו מסביבתי הקרובה, שהביעו התנגדות עזה למהלך, טוענים שאינני יכול להיות אבא, שילד צריך אימא, שאינני יודע למה אני נכנס. והשנה, כאשר הודעתי לסביבתי שאני עוזב את תל אביב לגליל, אנשים מילאו פיהם שחוק ואמרו 'אתה? הסופר התל אביבי? אתה תעבור לגליל!? בחיים לא.'
אז זהו. שכן.
החיים שלי עברו עלי בטלטלות. הרשימה לעיל מונה רק חלק מהן. לעתים קרובות חשדתי שאני מייצר אותן במכוון. שאני נתון בתסביך הישרדות, ומשחזר חורבן והרס כי רק מתוכם אני יודע לקום כמו עוף החול. שאני יודע לשרוד, לא לחיות.
לקח לי הרבה זמן להבין שאני פשוט אחר, שפעמים רבות בחיי אני מקדים את זמני (חברי טל איתן הוא שהאיר את עיניי לגבי זה, כשאמר לי זאת פעם), שיש לי רגישות עזה להדקים של החברה הישראלית, שאני חי בתוכה, ולכן לעתים קרובות אני מייצר תגובת נגד עזה בכתיבתי, גם כשאינני מתכוון לכך, ואינני מעוניין לפגוע באף אדם. ושלא, אני לא רק שרדן. אני חי את חיי עד תום.
אנשים שאני מכיר ואינני מכיר ייחסו לי תמיד מקוריות ואומץ. תמיד כאשר אומרים לי שאני אמיץ אני מתבונן מעבר לכתפי, לראות על מי, לכול הרוחות, הם מדברים. אני לא אמיץ, אני אומר להם. אני אני. פשוט אין לי ברירה אחרת מלבד לחיות את חיי כפי שהם, כפי שהם נוצרים מתוך נפשי.
המחיר של החיים שלי בדרכי הוא לא פעם בדידות וצער. אבל התמורה בצידם היא גדולה. סיפוק אדיר מחיי, ממה שהספקתי עד הנה וממי שאני.
אני מקווה מאוד שאזכה להנחיל משהו מכל אלה לילדיי.
אני מאמין שכן. מתחילות להצטבר לי בזה הוכחות.
היום, במהלך היום, כשבילינו עם חברי הוותיק, מן הצבא, הילל, שהתארח אצלנו, בבריכה בקיבוץ מורן ובבית, ושמעתי אותם מדברים איתו, ונוכחתי לדעת איך הם נותנים בו אמון, כחבר הטוב של אבא, כשראיתי את דניאל שוחה כדג במים, עושה סלטות בתוכם וצוהל, ילד יפה ומתוק כול כך, ואת מיכאל, המתאמץ להראות לי איך הוא צולל במימי הבריכה כדי שלוש נשימות והוצאת בועות במים, עם תנועות השחייה, מקסים ומיוחד וגם שובב כול כך, עד שהרמתי את שניהם היום, כל אחד בתורו, על הידיים, ואמרתי להם שאני אוהב אותם עד השמיים.
"לא עד השמיים, עד החלל!" צהל מיכאל.
"נכון," אמר הילל, "החלל זה האינסוף. אבא אוהב אתכם עד אינסוף ובחזרה."
הוכחות נוספות לזה הצטברו הערב, כששאלתי משכנינו עינת ויאיא את מכסחת הדשא שלהם, והזמנתי את מיכאל ודניאל לכסח איתי את הדשא, והם עשו כן, אבל התמרדו כשניסיתי לעזור להם, ורצו לבד, ואחרי כן, בלילה, כשיצאתי עם שקיות אי-זבל גדולות לאסוף בהן את הגזם אמרו לי שהם רוצים לעזור לי. "ככה זה יהיה יותר מהר," הוסיף מיכאל, חופן בידיו הזעירות המון גזם דשא ותוחב אותו אל תוך השקית.
ואני זזתי הצידה, נותן להם לערום את הגזם במו ידיהם אל תוך שקיות הזבל, והתברכתי בלבי שאני אב יחיד למיכאל ולדניאל, שהם מבינים את זה, מקבלים את זה, וגם יודעים כבר שעליהם לסייע לי, לומדים מהר ושמחים בחייהם, בחיינו יחד.
וזה הדבר הכי טוב שיכולתי לצפות לו. לאישור האהבה ההדדית שלנו מתוכה, מתוך עצמה. ולדעת שזה אפשרי. שאנחנו עושים את זה מדי יום. בוראים אהבה מליבותינו איש לרעהו, אב לבניו, בן לאחיו ולאביו, ושאנחנו משפחה נהדרת.
ושזה הדבר הכי נפלא בחיי, ושזה הדבר הכי בל-ייאמן שקרה במסלול חיי. שלפני עשור אפילו לא יכולתי לדמיין אותו, והנה אני בתוך האושר הזה, שלא ידעתי אפילו שיש ביכולתי לציירו בדמיוני, והנה הוא קיים למול עיניי, והוא נפלא וגדול לאין שיעור מכל מה שידעתי.
וזה כול מה שאני זקוק לו כדי להאמין בעצמי, בדרכי, וכדי לחיות.
מחר מתחיל לי שבוע, שבו אהיה רק בבית, בשל הכנה לאיזו בדיקה תקופתית. ההכנות מגעילות, אבל הרווח נקי – זה יהיה גם השבוע שבו אתיישב לעבוד, בצורה רציפה, בפעם הראשונה מזה זמן רב, על ספרי הבא. כדי שאוכל להמשיך בזה לפחות עד ה-20 באוגוסט, אז אצא עם הילדים לעשרת ימי החופשה היחידים שלהם, לפני תחילת שנת הלימודים החדשה, ואז גם אחריה, אשמח אם תיכנסו לדף הקמפיין שלי, ותתמכו בו, כלומר בי, כדי שאוכל להמשיך וליצור בשקט. בלי דאגות. תודה.
