יומן מלחמה (73).
צריך הרבה כוחות כדי להתמקד כעת, ולו לכמה שעות, לפרויקט יצירתי. כך עשיתי אתמול. כל יום האתמול עברתי על מה שכתבתי, כטיוטות לרומן הבא, וחילקתי את החומר לשלוש מערכות, ואז בתוכן לסצנות ולפרקים. החלוקה הזאת הכרחית לי כדי שאראה, פחות או יותר, את הקו העלילתי העיקרי של הסיפור, ואת קווי העלילה המשניים, ואדע מה חסר ומה עלי להשלים בו, עד שיעמוד כסיפור שלם.
זוהי עבודת הכנה לכתיבה הגרסה הבאה, השלמה יותר, של הספר. אבל היא גם מייראת, מפני שהיא חושפת את החורים הקיימים ברשת הסיפור, מבהירה כמה הרבה עוד יש לי לכתוב בו ולעבוד עליו, ומראה שזה ייקח עוד חודשים.
הדרך היחידה שלי להתמודד עם הפחד הזה היא מה שאני מלמד את תלמידיי ותלמידותיי בסדנאות הכתיבה שאני מנחה: לא להתבונן ב'הר', ולחטוף סחרחרת גבהים. לעבוד מדי יום רק על מקטע אחד. פרק, סצנה, דיאלוג. לדעת שעשיתי את מלאכת היום, ולהתמיד בה גם ביום המחרת.
במצב המציאות שאנו חיים בה זה קשה מאד. ההחזקה של עצמי ליד שולחן הכתיבה, צמוד לספר שלי, מבלי לתת לחטופות ולחטופים ומשפחותיהם, ומשפחות הנופלים והרצוחים, והחיילים שנמצאים שם, והמפונים מצפון ומדרום, וגם האוכלוסייה בעזה, להתערבב לי בעבודה – ההחזקה הזאת היא כמעט בלתי אפשרית. ועם זאת, היא הכרחית לי, מפני שהעבודה על פרויקט יצירתי כמו הרומן הבא שלי היא הדרך היחידה שבה אני יכול לחוש מעט שליטה על הנעשה מסביבי, לפחות ביני לבין מכונת הכתיבה והמחשב שלי.
ההתמדה בפרויקט יצירתי, ההחזקה של עצמי במצב של איזון ואיפוק, בכול מישור של החיים, ודאי גם ביצירה, קשה לי כעת. אבל היא הכרחית. היא השומרת עלי מפני תהומות הכאב והעצב, מפני ההתפרקות מול מציאות כאוטית, שאי אפשר לשאתה עוד. היא חשובה לי גם משום שהספר הזה עוסק בגאולת ישראל.
היום, בתור להזדכות על בקבוקים בסניף 'רמי לוי' בכרמיאל, נעמדה מאחורי אישה צעירה, כבת 30-40, שראשה עטוי בשביס מוגבה. היא דיברה בקול רם, ומכיוון שלא החזיקה טלפון בידה, הייתי בטוח שהיא מדברת לעצמה, או ל'מישהי' באוויר. היא התבוננה אל מגרש החנייה ודיברה בקול ואמרה אלף פעם 'אמן', וביקשה שיבוא כבר המשיח, כי כל כך קשה פה עכשיו, והלוואי ויבוא במהרה בימינו, אמן.
זזתי מעגלת הבקבוקים וממקומי בתור כביכול כדי לעשן, אך בעיקר כדי להתבונן בה מקדימה, ולראות האם היא אכן מדברת אל האוויר. אז הבחנתי באוזנייה המורכבת לאוזנה, והבנתי שהיא מדברת עם חברתה בטלפון, המוחזק כנראה בכיסיה או בתיקה. היא לא משוגעת לגמרי, אמרתי לעצמי, היא רק דתית מאד, חשה דחק כמוני ומייחלת לבוא הגאולה.
לרגע רציתי לפנות אליה ולומר לה, המשיח כבר כאן, זה אני. זאת, מפני שאני כותב כעת רומן על שבתי צבי, וכמו תמיד כול כך מזדהה עם מושא כתיבתי, שאחד אנו. אבל אז אמרתי לעצמי, שזה ודאי ייראה לה מוזר, שמשיח ישראל עומד כמוה בתור ההזדכות על בקבוקים, כדי לקבל 30 אגורות לבקבוק או לפחית, שהם דמי הכיס של בניו לרכישת גדג'טים. אז שתקתי.
קשה פה כל כך. רק כרגע נודע לי, שמדריכי הנוער שלנו ביישוב תכננו להתלבש בבגדים שחורים ו'לחטוף' חניכים במהלך א"ש הלילה והשינה במועדון הנוער הלילה, שבני מיכאל הלך אליו בחדווה. נחרדת כל כך מחוסר הרגישות, לעשות דבר כזה אחרי הפוגרום בעוטף ובאמצע מלחמה, שמיד התקשרתי לרכז הנוער ולקבוצת ההורים, והודעתי שאם כך הדבר אני מבקש שיחזיר הביתה את בני. אני לא צריך שיחטוף פחדים בנוסף על הפחדים והחרדות שהפוגרום בעוטף והמלחמה המתמשכת עוררו בכולנו. לשמחתי נענו לזעקתי, וה'חטיפה' בוטלה.
אנחנו בימים איומים. התחלנו את המלחמה עם הבנה ואשראי בינלאומי עצומים. חצי שנה בתוך עזה, והפכנו למדינה מצורעת, האחראית לאסון הומניטרי ולהרעבת ילדים. איש לא מחבר בין הזוועה שאכן מתחולל בעזה, לבין העובדה שלמעלה מ 70% מתושביה עדיין תומכים, בסקר פלסטיני משבוע זה ממש, במעשי החמאס. איש אינו קושר בין האחריות של ההורים בעזה למשלוח בניהם לשרת בחמאס, למאגרי הנשק וחומרי הנפץ בארונות ומתחת למיטות בחדרי ילדיהם. זאת, מפני שאין לנו הסברה, מפני שראש הממשלה נאחז במלחמה ורוצה רק להמשיך בה, ולמסמס את גורל החטופים, מפני שברגע שהמלחמה תסתיים והחטופים יחזרו הביתה, חיים או מתים, הוא יאבד את שלטונו.
ותחת ראש ממשלה, שבשם שרידותו האישית הפוליטית מתנקש בהישרדותה של מדינת ישראל, הכול נחרב, נהרס ומתפורר בקצב מדהים. החינוך, הכלכלה, התקציב, ההשכלה, התרבות, ההיי טק, היחסים של ישראל עם בנות בריתה. מעולם לא עמד בראש ישראל מנהיג כה כושל, בוגדני, בלתי כשיר לתפקידו, שהצליח בתוך שנה אחת בלבד לדרדר אותה ממעמדה כמעצמה אזורית, כדמוקרטיה ליברלית, כמדינה היחידה שיש לעם היהודי – למדינה מתפוררת, שהדמוקרטיה בה היא רק אלקטורלית, ובפועל היא מתנהלת כבר כמו רודנות.
קשה לשאת את כל זה. מעשה היצירה אולי מקנה לי שליטה מדומה על חיי ויצירתי, אך לא מעמעם את האימה מול ההידרדרות המהירה של ישראל לתהום, שלא תהיה ממנה חזרה, וממנה נשקף לעיניי רק חורבן.
אבל זה גם מה שקרה בזמן תנועת השבתאות במאה השבע-עשרה. ואולי משום כך, הזמן הנורא, אבל הכי נכון בעבורי לכתוב את הספר הזה, הוא עכשיו.
"להביא משיח." זה שמו כעת. לא יודע אם יישאר או ישתנה. אך נדמה לי שזה השם הנכון לספר הזה, בזמן הזה.
הלוואי ומדינות תבל תכפינה על ישראל הפסקת אש ועסקת חטופים. הלוואי והסיוט הזה ייעצר, אם לא בידי ממשלת ישראל והמשת"פים של הבוגד הבלתי כשיר והמסוכן העומד בראשה, אם לא בידי בית המשפט העליון, השב"כ וכוחות הביטחון – אזי בידי אומות העולם. אמן.
