להיות מסופק (היום ה-67)

     היום היה היום השלישי לחופשת החג שלי עם הילדים. התעוררתי כבד למדי, הרגשה שגם ריצת האנדורפינים מאימון הכושר לא הפיגה. אבל אז הגיעה אלי ההזמנה לאכול שלושתנו ארוחת ערב היום אצל משפחה בישוב, והכול השתנה. בתם המתוקה, בת העשר, פגשה את מיכאל ודניאל במהלך ריצת הבוקר שלהם, הצטרפה אליהם ואז באה אלינו הביתה, ובילתה את רוב היום עמם, אצלנו ואצלם לסירוגין. זה נתן לי זמן לגיחת קניות קצרה בכפר הסמוך, לכתיבה מהירה, לנקות את הבית – משהו שעלי לעשות מדי יום, בהיותנו משפחה בת שש נפשות, מבוגר, תאומים, כלבה ושני חתולים – וזמן לבשל.

     בישלתי דאל עדשים ונהניתי כול כך עד שהתיישבתי לעלעל בכמה ספרי בישול שעוד לא היה לי זמן לעיין בהם מקרוב. באחד מהם מצאתי מתכון שכמעט וגרם לי לבכות מאושר. מתכון ללחמניות ממולאות במנגולד. אכלתי כאלה לפני 15 שנים, בסדנת כתיבה שהייתה לי בספריה העירונית של טבריה. למפגש האחרון של הסדנה הביאה אחת התלמידות שם לחמניות מנגולד מדהימות.

     לטבריאנים יש סגנון בישול מיוחד. אי אפשר להתעלם מזה או לחקות את זה. יש להם גם שמות מיוחדים למנות שהם מבשלים. למנה זו, למשל, קוראים 'לחמא ב'סילק,' שמשמעו – לחם עם מנגולד. אך עד הבוקר לא מצאתי את המתכון לזה.

     הבוקר מצאתיו באחד הספרים שקראתי. אז הכנתי בצק שמרים – תבורך תמי סירקיס שטרחה ובאה פעם עד ביתי בנווה צדק, דאז, עם כול המצרכים לבצק, כדי להוציא אותי מחרדת בצק השמרים, ולימדה אותי ללוש בצק והפכה אותי לאופה – קצרתי וחתכתי צרור יפה של עלי מנגולד טריים מן הגינה, טיגנתי אותם עם בצל ושום, פלפל ומלח ופפריקה, מילאתי כדורי בצק במלית הזאת, והנחתי אותם לתפוח תפיחה שנייה, ובאותו זמן גם הכנתי בצק שמרים מהיר לעוגה, וממנו עשיתי שני רולים של פרג ואחד של שוקולד אבקת חרובים.

     לבד מזאת גם השריתי חומוס בקערה אחת ושעועית שחורה בקערה אחרת, לבישול של מחר.

     אחר הצהריים יצאנו להיפגש עם חברים בקיבוץ. אבל הילדים מאוד השתוללו שם. הם נורא רצו כבר ללכת לבית של חברתם החדשה. אז לקחתי אותם בחזרה הביתה, הלבשתי אותם בבגדים ארוכים למרות מחאותיהם (נהיה כאן כבר ממש ממש קר בשעות הערב), ואז יצאנו לארוחת הערב.

     בדרכנו לשם התריתי בהם והשבעתי אותם להתנהג יפה. אם לא יעשו כן, הזהרתי אותם, נחזור מיד הביתה.

     הם צייתו והתנהגו יפה. כך שמזה זמן רב יכולתי לנהל שיחה טובה עם מבוגרים, המארחים וחבריהם, ונהניתי ממנה מאוד.

     כאשר לבסוף חזרנו הביתה הייתי עייף מכדי לקרוא להם סיפור לפני השינה. צחצחנו שיניים, לבשנו פיג'מות, ובתוך 15 דקות הילדים כבר היו ישנים. במיטתי הפעם. פשוט כדי להביא אותם כמה שיותר מהר ממצב של היפראקטיביות – למצב של רגיעה לקראת שינה.

     זה היה יום נפלא. אני מרגיש מסופק ממנו. נותר לי עוד יום חופשה אחד לפניי לפני שאוכל לשוב לעבודתי כמקודם.

     כשאתה אב יחיד לתאומים, אתה מברך על כול רצועת זמן של עשרים דקות שיש לך לכתיבה, למחשבה או למנוחה. הייתי בן מזל שהצלחתי לכתוב היום 500 מילה, חצי מן המכסה היומית שלי. אבל ביום כזה, יום שלישי בלעדי הגן, הכתיבה היא בגדר מותרות, וההתמקדות ליותר מעשר דקות היא פשוט נס.

     https://www.mimoona.co.il/Projects/4206

     שיהיה לכם לילה טוב, ושבת שלום,

     אילן.