החיים, הכתיבה, ההורות ומה שביניהם (249).
בשבוע האחרון הבנים עסוקים מאד בחזרות לקראת 'חג המעלות', שיתקיים כאן מחר, מוצ"ש, בערב. ואילו אני עסוק בעניין אחר לגמרי – מצב העניינים, מידת ההתקדמות של גוש הימין בדרכו להשביע את ממשלת החורבן.
הפער העמוק הזה, בין תפקידי כהורה לבין התחושה הדחופה שלי, לבטא את האחריות האזרחית שלי, כאזרח מדינת ישראל, מטריף אותי. הוסיפו על כך את העובדה, שהשבוע מישהי כתבה לי בחצי-הלצה, שאני מאד אופטימי כשאני מכנה את עצמי 'גבר באמצע חייו', ובכך הכריחה אותי להודות שאני כבר בן שישים ושתיים, לא הנער שאני חש שהנני – ותבינו באיזה מצב רוח קופצני אני שרוי.
השבוע תכננתי להודיע, שהבוקר אתחיל לצעוד ברגל מהבית בגליל לירושלים. קיוויתי שרבים יצטרפו אלי, וכך נחולל את צעדת המיליון שתצור על הכנסת ביום שני הקרוב, ה 12.12.22, מועד חקיקתם של חוק הסרת הקלון מדרעי וחוק העברת הסמכויות ממפכ"ל המשטרה ל'שר לביטחון לאומי', איתמר בן גביר. ותיקי המחאה שכנעו אותי לחכות עם זה, הן כי ישנן מחאות אחרות מתוכננות, הן מפני שעתיד לרדת גשם, ומוטב שרבים ייצאו לירושלים במכוניות ולא ברגל, והן מפני שכדאי לחכות לרגע הנכון.
אחרי כן, כשנודע לי אתמול, שביבי הגיש לבוז'י בקשה להארכת המנדט, קראתי לכולם לעלות מיד לבית הנשיא בירושלים. חשבתי שבוז'י ייקח לעצמו לפחות את סוף השבוע למחשבה, ורציתי להשפיע עליו. הבוקר עוד התכתבתי עם אנשים במחאה כדי להבין אם אני עולה לירושלים היום או מחר, מוצ"ש. אפילו הכנתי לזה את הילדים. שאלתי אותם מה תפקידם בחג המעלות, ואמרתי להם שייתכן שארצה לעלות לירושלים, ואפספס את זה.
זו הייתה עשויה להיות הפעם הראשונה שאני מעמיד את אחריותי האזרחית לפני בניי. ההסכם בינינו הוא, שהם תמיד, אבל תמיד, בראש סדר העדיפויות. אבל התכוונתי להפר אותו. עד כדי כך אני לא יכול עוד לשבת בשקט בבית, כאשר הכול פה הולך ומתפורר.
ואז, ממש לפני כניסת השבת, בעודי מבשל את ארוחת שישי, נודע לי שבוז'י כבר האריך לביבי את המנדט בעשרה ימים. ארבעה ימים פחות ממה שביקש, אך די והותר זמן כדי להעביר בו את חוק דרעי וחוק המשטרה, מה שיביא להשבעת ממשלת החורבן בשבוע הבא – ויפתח עלינו את שערי הגהינום.
אז נשמתי לרווחה. ואמרתי לעצמי באירוניה, שאמנם הנשיא הזה מוכיח שהוא משתף פעולה עם ממשלת החורבן, שהוא, כמו שכתבה אמש ניצן וייסברג, משתתף פעיל בהפיכה משטרית. אבל שאני חב לו תודה על דבר אחד: לפחות יש לפנינו שבת של שקט.
ואז קיבלתי באי-מייל את הדבר הכי משמח שיכולתי לקבל – את כול הסקיצות ל"ספר של מיכאל ושל דניאל," ספר-הילדים החדש שלי על פונדקאות בניי, שרוקם עור וגידים, ולפי הסקיצות הגאוניות של ענת אקסלרוד הוא עומד להיות פשוט מהמם.
לפני חודש הבטחתי לעצמי, שבדיוק בטווח הזמן הזה, שבין היוודע תוצאות הבחירות לבין השבעת הממשלה, אסתלק מכאן עם ילדיי. ברור לי שזה חלון הזמן הכי טוב לזה, כי מיד אחרי השבעת הממשלה יתגלגל פה חורבן בקנה-מידה קולוסאלי. אבל אני לא מסוגל לעשות את זה. כי פה מולדתי, ופה ביתי, ופה הילדות הנפלאה של ילדיי, שמחר ייצאו במצעד לפידים ברחבי הישוב, עד לכתובות האש, ויציגו בפני ההורים את המסכת שהכינו, ואז יציתו, מאושרים, את כתובת האש.
השבוע גם קראתי אצל איריס בוקר, בטוויטר, ציוץ לפיו חברת הכנסת גלית דיסטל או מישהו מטעמה, מנהלים לכאורה מאגר מידע בטבלת אקסל, ובו מתועדת הפעילות של כול פעילי המחאה ברשתות החברתיות. טבלה, ובה שם האדם, התכנים שכתב ובאיזו פלטפורמה. איריס צירפה לציוץ הזה גם צילום מסך. אם אכן כך הדבר, חברת הכנסת דיסטל, בחסות חסינותה הפרלמנטרית, מנהלת מאגר מידע שעל פניו הוא מנוגד לחוק מאגרי המידע, פשוט בלתי חוקי. ומעבר לכך, העובדה שהועלה לרשתות החברתיות היא מסוכנת. כי כשיש מאגר כזה, של מי שמסומנים כפעילי שמאל, כול שנותר הוא שמישהו ייקח אותו לידיים ויבוא לאסוף אותנו מן הבתים.
אני רק מקווה, שעם התפוררות הצבא למיליציות ועם הפיכת המשטרה למיליציה, זה לא יקרה. אבל אני חושש שזוהי נחמת שוטים. במציאות שבה פעילי שמאל מוגדרים כאנרכיסטים, תומכי טרור ובוגדים, לא בלתי סביר הוא שיבואו לאסוף אותנו מן הבתים, למחנות מעצר או לבורות הריגה. ובינתיים, כולנו עוד יושבים בבתים, ומחכים לאות, לדבר הנכון, לרגע הנכון לצאת בו במחאה הגדולה ביותר שתשטוף את ישראל מאז היווסדה, האפשרות הנוראה הזאת הולכת וקרבה.
אז הערב נשב לאכול מרק כתום, מרק עדשים עם בטטה וגזר, ודג בתנור עם בטטות ותפוחי אדמה, ומחר נצעד עם לפידים לחג המעלות, ואני אתפלל, שנוכל להמשיך לחיות כאן, בלב השקט הזה בגליל, מתוך חירות, ושזו לא תהיה הפעם האחרונה שאני חוגג את חג המעלות עם ילדיי, לפני שתפרוצנה כאן, חלילה, מהומות דמים.
