כתיבה היא כמו נסיעה ארוכה מאוד ברכבת הרים. לפעמים אתה למעלה, בטוח בעצמך. אתה כותב בקלות ומרגיש שאתה יודע לאן אתה מוביל את סיפורך. יום אחרי כן אתה למטה, בתהום, אבוד לגמרי. אין לך מושג לאן אתה הולך. למעשה, אין לך אפילו מילה, משפט או רמז של סצנה לעבוד איתם.
אם את רוצה לכתוב רומן, את מוכרחה לקבל בתוכך את השינויים האלה בריתמוס הכתיבה, וחייבת להישאר רגועה בתוך סערות היצירה שאת חווה. עליך להזכיר לעצמך שוב ושוב שהכל נסוב מסביב למחויבות ולרציפות. המחויבות לכתוב מדי יום והרציפות הכרוכה בכתיבה יומיומית. את לא יכולה וגם אין לך מה לצפות מעצמך לכתוב גרסה ראשונה שלמה ומהוקצעת של ספר. זה לא קורה. הגרסה הראשונה של כול דבר שאת כותבת היא רק שלב ראשון בתהליך. את לומדת בה על הדמויות שלך, את זוכה לגלות משהו על מטרותיהן ותשוקותיהן, תכונותיהן ומה שעוצר אותן מלהגיע למה שהן חפצות בו. אבל רק אחרי שאת מתחילה לכתוב את הגרסה השנייה, השלישית, הרביעית וכך הלאה של הסיפור, רק אז את מעמיקה לתוך עולם הסיפור שלך ומגלה את היקפו המלא.
זה כרוך גם בתחקיר. ישנם שני סוגי תחקיר שאדם כותב עושה. האחד הוא התחקיר האינטלקטואלי. החיפוש אחר ידע ואחר עובדות שיתמכו בסיפור שלך, יוסיפו לו אמינות ויתנו לך רעיונות עלילה. התחקיר השני הוא תחקיר רגשי פנימי. אתה מעמיק יותר ויותר לתוך עצמך, מגלה רגשות ורגשות סותרים שאותם אתה חולק עם הגיבור שלך. למעשה אתה גדל יחד איתו, וחווה בו-זמנית היסוס, צעד אחורה, החלטות והתגלויות בדרכך ככותב, באופן מקביל לנקודות העלילה שאותן עובר הגיבור שלך, בסיפור שאתה כותב.
רות קולודני, אישה חכמה, מעצבת פנים שהיא גם תלמידה שלי לכתיבה, קראה לזה השבוע 'קשת הכותב,' כמונח מקביל ל'קשת הגיבור.' כששמעתי זאת קפצתי ממקומי. אמרתי לה שזה ביטוי מבריק, ושאם תסכים, אשתמש בו בשם אומרתו. אז הנה, אני עושה זאת כעת.
אם כן, כאשר הגיבור שלך עובר טרנספורמציה מאמונה בדוגמה לידיעה, מאמונה לניסיון, כך גם אתה. אתה מתחיל את הכתיבה עם רעיון מסוים לגבי מה שאתה רוצה או מתכוון לכתוב על אודותיו, אך במהלך הכתיבה אתה מגלה שאתה כותב על משהו אחר לחלוטין מזה שחשבת או התכוונת לכתוב על אודותיו. אתה צומח יחד עם הגיבור שלך. אתה חולק איתו את אותה חוויה במישורים שונים של הוויה.
זה מה שקרה לי היום. הרגשתי שעשיתי די והותר תחקיר רגשי ונפשי בתוך עצמי והענקתי את תוצאותיו לגיבור שלי. כעת עלי לשוב אל התיעוד של חייו, לקשור בין הממצאים הרגשיים שלי להיסטוריה שלו. אז הוצאתי מתיקי התחקיר מסמך מסויים, וקראתי אותו בקפדנות רבה, עם מילון בידיי, ורשמתי המון רשימות בשולי המאמר שקראתי.
או-אז, לפתע פתאום יכולתי לראות את מבנה הסיפור שלי ויכולתי לראות בעיני רוחי את גרסתו הבאה, וגם את תהליך הכתיבה שיהיה עלי לעבור כדי לשכתב את הסיפור הזה. אבל לא כתבתי מילה היום, עד לשעת לילה מאוחרת. רק כאשר תלמידיי בסדנת הערב שלי בתובל כתבו, אף אני כתבתי. אלא שאז כתבתי סצנה מוצקה יותר מכול מה שכתבתי מקודם לכן, מפני שהיא מבוססת על עובדות, לא על רגשות בלבד.
ניצחתי את הפחד שלי, שלא אוכל להשלים את הספר הזה. כעת אני יודע שאוכל להשלימו.
*
הפחד השני שהתמודדתי איתו היום הוא הפחד מאיבוד הכנסה, ממשבר כלכלי. הבוקר, כאשר פגשתי בנטורופת שלי, סיפרתי לו שקיבלתי שישה ספרים לעריכה לשנה זו, ושספרים אלה כשלעצמם עשויים להעניק לי את ההכנסה השנתית שאני זקוק לה כדי לתמוך בה בכתיבתי. אבל אינני מתפטר עדיין מההוראה שלי בתל אביב, מפני שאני פוחד להיות תלוי בהכנסה מאנשים פרטיים. מוסדות כאלה שאני עובד בהם, אמרתי לו, משלמים לי מעט מאוד כסף, אבל זו משכורת שנכנסת לבנק בקביעות, ואילו אנשים פרטיים תמיד עלולים להיעלם ולהותיר אותי ללא הכנסה.
"אז בגלל הפחד שלך אתה ממשיך לנסוע לתל אביב פעמיים בשבוע, לבזבז את זמנך היקר בשביל כסף מועט מדי, במקום להישאר בבית, להרוויח את מחייתך מעריכה, שהיא הרבה יותר משתלמת לך כלכלית, וגם תעניק לך זמן כתיבה של ספריך," אמר. "אני מוכרח לומר לך, שאם אתה רוצה להבריא, להפחית את רמות הסוכר והכולסטרול שלך, לא די בזה שתשנה את תזונתך. אתה גם צריך להתפטר מהוראה בתל אביב. לא תבריא אם לא תעשה כן."
"ואו, נתת לי מכת פטיש בראש כרגע," חייכתי אליו.
וזה אכן מה שעשה.
אני מאוד הייתי רוצה לחדול כליל מהוראה בתל אביב וללמד באזור משגב ובאזור הצפון בלבד. אבל אני פוחד להתפטר ממסגרות ההוראה שלי שם לפני שאזכה ביציבות כלכלית כאן. זו הסיבה העיקרית בשלה פתחתי בקמפיין לגיוס המונים – לזכות ביציבות כלכלית שאוכל להתבסס עליה כדי ללמד ולערוך רק באזור ובבית שלי, בשקט, ולבלות את רוב זמני הנותר בכתיבת ספריי במקום בנסיעות מתישות הלוך ושוב ברכבת.
אז אם כול זה נשמע לכם הגיוני, ונוגע בלבכם, אודה לכם אם תיכנסו לקמפיין שלי לגיוס המונים ותתמכו בי.
תודה, ולילה טוב.
