לחשוב עתיד.

יומן מלחמה (218).

     היום, שבת, בדרך לבדיקת MRI במרכז הרפואי גליל בנהריה – כן, יש אפשרות לבדיקות בשבת. בזימון תורים שאלו אותי אם אני שומר שבת, ומיד אמרתי שלא, כדי לזכות בתור מוקדם ככל האפשר, לבדיקה שאינה בהולה, אך כדאי שאעשה אותה מוקדם ואפטר מכל רצף הבדיקות הזה – הקשבתי ל"שמונה לקפה", תוכניתה של נורית קאנטי בגלי צה"ל. מדי שבת היא מראיינת דמות מעניינת אחרת בחברה הישראלית, והבוקר ראיינה את עו"ד ראויה חינדקלו.

     עו"ד ראויה חינדקלו, אם לשני ילדים, חיה בחיפה. היא גדלה בכפר ג'ת במשולש, הבת הבכורה לאם עקרת בית ואב מורה ופעיל חברתי, דור שני להשכלה גבוהה. החל מראשית 2024 היא ראש מטה החירום למאבק בפשיעה ואלימות בחברה הערבית – הוועד הארצי לראשי הרשויות הערביות.

     השיחה עם ראויה הייתה מרתקת. נורית עימתה אותה בתחילה עם דעות קדומות הרווחות בחברה הישראלית בכל הנוגע לפשיעה בחברה הערבית. למשל, שזה 'עניין תרבותי.' ראויה לא התבלבלה, סיפרה איך בירדן כמות הרציחות למאה אלף איש היא 1, ואילו בישראל 15 רציחות לכל מאה אלף, איך רק 15% ממקרי הפשיעה בחברה הערבית פוענחו, מול עשרות אחוזים רבות (אני לא זוכר את המספר שנקבה בו) בחברה הישראלית, והבהירה כי אין שום סממן או ערך בחברה הערבית הקורא לרצח ולפשע.

     היא סיפרה בתוכנית שבני ובנות החברה הערבית חוששים לצאת מבתיהם, שהם חשים שקופים, ודיברה על כך שהחברה הערבית מלאה ברופאים, אקדמאים, רוקחים ועוד שעוד לא הגיעו למיצוי כוחם הציבורי מפני שאינם מתאגדים. במהלך השיחה גם שיבצה נורית קאנטי שירים לפי בקשתה של ראויה, ובהם שיר של זמרת ערבייה צעירה שלא קלטתי את שמה לצערי, בצד שיר של להקת 'תיסלם', "יש לך אותי" (מילים: צוף פילוסוף. לחן: יזהר אשדות. שירה: דני בסן חברי האהוב): "לכי ילדה אהובה אל חופים רחוקים/ אל חלומות אחרים/ יש עוד דרכים שאותן לא עברו מעולם/ לכי לשם// קחי לך ילדה אהובה את תרמיל האתמול/יש בו כמעט את הכל/לכי ילדה אהובה, כי עוד לא מאוחר/ אל המחר."

    היא סיפרה, שהשיר הזה מחבר אותה לאביה, ולחינוכו אותה. בראיון שערך איתה מוסף "כלכליסט" בינואר 2024, הרחיבה על כך: "לדבריה, בניגוד לבית הספר בג'ת, שבו היה אסור לדבר על פוליטיקה, בבית חינכו אותה ואת אחיה לחשיבה ביקורתית, לחקירת נושאים ולדעת להתווכח. "בגן שאלה אותי הגננת: 'מה את רוצה להיות כשתהיי גדולה?'. ואמרתי עורכת דין. אני לא מבינה מאיפה הבאתי את זה, כי לא היו עורכי דין בשכונה […] אבא שלי היה פעיל חד"ש והיו לו חברים עם גישות יותר ליברליות שקראו לו אבו ראויה. אבל לרוב זה היה אבו אשרף. תמיד הוא היה אומר 'אני אבא של כולם'. אני אגיד משהו עצוב: בחברות פטריארכליות נשים חזקות ועצמאיות צריכות את תמיכת המשפחה. אני חזקה ועברתי הליך מאוד קשה של גירושים, שיש לו הרבה השלכות חברתיות, בעזרת אבא תומך ואח תומך. זה שהתגרשתי ולא חזרתי הביתה זה לא מובן מאליו".

     אחרי סיום התוכנית שלחתי לנורית קאנטי הודעת ווטסאפ, בה הודיתי לה על התוכנית המרתקת, והוספתי, שראויה חייבת להיות חברת כנסת. אני כותב זאת כאן, כי היא חכמה, רהוטה, מאופקת, מאוזנת מאוד בטון ובגישה שלה כלפי עוולות השלטון ובאמת מכוונת כל-כולה להיטיב עם כולנו. הלוואי ויאיר גולן יציע לה מקום ברשימת הדמוקרטים, והלוואי ותיעתר לכך.

     באותו עניין, אבל מכיוון לגמרי אחר – אתמול התקיים אצלנו, בתובל, חג הקיץ. זה יום מסורתי, שבו אנו חוגגים את הקיץ עם המשפחות והילדים ועושים להם שמח. השנה, בשל הימים הקשים שאנו נתונים בהם, החג היה מאופק. ועדת התרבות ביישוב הזמינה מגלשת מים ענקית לילדים, שהותקנה ליד חדר האוכל, ועל הדשא הגדול נפרשו דוכני מזון ברוח טברנה יוונית. מוסיקה יוונית ואוכל – על האש וגם צמחוני – בלאפות ובפיתות.

     לקראת האירוע, ביקשה ממני מאיה פקר רינת, חברת ועדת תרבות, שאבוא ואגיד כמה מלים. ואלה הדברים שאמרתי שם, בקול מרוסק מן הניתוח שעברתי:

     "ערב טוב חברות וחברים,

     לפני עשר שנים, כשמיכאל, דניאל ואני עברנו מנווה צדק לתובל, הזדקקתי לעזרה טכנית רבה. פניתי אז לתומר אבידן, ליאיא, לחמי וללירון וביקשתי עזרה. כשתומר עזר לי עשיתי מה שכל עירוני עושה, כשבעל כישורים טכניים מושיט לו סיוע – הצעתי לו תשלום. תומר צדק ואמר, "מה פתאום? אתה פשוט עוד לא מכיר את הרוח התובלית."

     מאז עבר עשור וגם הרבה בקשות לעזרה מצידי. רובן טכניות. לא כולן. לפני חודש עברתי ניתוח בעורק הצוואר. רבים ורבות מכם הציעו לי עזרה, ולראשונה בחיי גם נעזרתי בכם ובכן בתודה. במצב כזה, גם לערוך בעבורי קניות, או לשבת לדבר אתי חצי שעה, זה הרבה.

     הרוח התובלית היא רוח של אחווה, אמפטיה, עזרה הדדית ונדיבות. אלה הערכים מהם מורכבת הקהילתיוּת. והם חזקים יותר מתקנון הישוב או מתחושת הכורח. הם הדבק שמחבר אותנו יחד, ושומר עלינו בימים קשים כמו אלה, ימים רעים ממש.

     הימים האלה התחילו בדיוק בפרימת החומר המחבר בין הישראלים, אותם ערכים של אחווה, אמפטיה, עזרה הדדית ונדיבות. ברמת המדינה והעם אלה הערכים מהם מורכבת הממלכתיוּת. כשהם נפרמים החברה נהפכת ממסגרת ממלכתית מסודרת לאנרכיה והמציאות מתפוררת ונהיית מקיום טוב בחברה משגשגת למאבק הישרדות בין בני אדם שאבדה דרכם.

     הלוואי והקהילתיות המאפיינת את תובל, הלוואי והרוח התובלית, ישובו לאפיין גם את החברה הישראלית כולה. הלוואי ומחג הקיץ שלנו תצא הקריאה לכל החברה הישראלית להשיב אליה את ערכי האחווה, האמפטיה, העזרה ההדדית והנדיבות. זה מתחיל קודם כל בהשבת החטופים והחטופה ארצה ובסיום המלחמה, וימשיך, כך אני מקווה, בשיקום החברה הישראלית, ערכיה, מצפונה ועתידה."

     עם א.נשים כמו עו"ד ראויה חינדקלו ועם א.נשים מצוינים כמו חברי/ות תובל. זה בהחלט אפשרי.

     שנעבור שבוע חזק של התנגדות עצימה, בלתי אלימה אבל חוקית ולגיטימית, ונצליח בו לעצור את המלחמה ולהשיב את החטופה והחטופים. כולם, עכשיו, בלי רגע אחד נוסף.