לטבוע בעבודה.

התנגדות ושמחות אחרות (57).

     רק בחצות ומשהו שמתי לב שרוב היום הייתי סגור בחדר. בבוקר, אחרי שהילדים יצאו לבית הספר, עשיתי אימון ארובי, אכלתי ואז ניקיתי את הבית כמדי יום חמישי. הפעם עם הרדיו פועל במכשיר הסלולר, כדי שאשמע מה קורה בדרום.

     כשסיימתי נכנסתי לחדרי, והתחלתי לעבוד. קודם כול על הנעת ההתרמה לגיליון 'תיקון עצרת – תיקון ליל שבועות בנוסח עדות הדמוקרטיה,' שכבר מוכן להדפסה, אך עוד טרם נאספו די והותר תרומות כדי לאפשר זאת, ואז על גיליון 'על גאווה ועל כיבוש,' שבכוונתי להוציא מיד אחריו, בתחילת יוני, ביום השנה ה-56 לכיבוש, ולקראת מצעד הגאווה.

     עריכה ספרותית היא המקצוע הראשון שלי והאהוב עלי ביותר. מאז נסגר 'על המשמר' לא הזדמן לי לערוך גיליונות ספרות, עד לתחילת ההתנגדות, אז יזמתי את גיליון שירת ההתנגדות בכתב-העת 'סלון הדחויים', ואחרי כן הרחבתי את המעשה ל'הגדת ההתנגדות', ל'לשחזר תקווה' וכעת גם לגיליון שבועות ולגיליון הגאווה והכיבוש.

     כול אחד מגיליונות אלה מתחיל בפרסום קול קורא לכותבים, ממשיך בקריאת הרבה מאד חומר בשירה, בסיפורת ובמאמר ומסה, וכרוך גם בהזמנת חומרים, באיסוף עבודות אמנות, ואז בעבודה דקדקנית מול עורך הלשון והניקוד ומול הסטודיו לגרפיקה. העבודה הזאת משקעת אותי בתוכה לחלוטין. אני שוכח מממד הזמן, שוכח מן ההפגזות והטילים, ואף על פי שאני רוקם גיליון של ספרות התנגדות, גם נח לרגע מאימי ההפיכה המשטרית.

     החיסרון הוא שלעתים אני שוכח שהבנים שלי זקוקים לי. שאינני יכול להיסגר בתוך חדרי למשך שעות ארוכות כל כך, מבלי לשוחח אתם ולבלות אתם זמן איכות. הלילה, למשל, דניאל הלך לישון בעשר, אחרי ששוחחנו קצת. מיכאל נשאר ער אחת עשרה וחצי, בטענה שאינו יכול להירדם. ואז הבנתי, שאולי הוא פשוט זקוק לקצת זמן אתי, משום שאת כול אחר הצהריים בילה עם חבריו במגרש הכדורגל.

     עליתי למעלה, התיישבתי לצדו על מיטתו, ביקשתי שיסגור את כול אורות המחשב והלדים הדולקים בחדרו, דיברנו קצת בעודי מלטף את רגליו, ואז אמרתי לו שבאמת הגיע הזמן לישון. הוא ביקש שאישאר אתו עוד קצת. אמרתי לו שגם אני עייף. התיישבתי לעוד כמה דקות אתו ואז קמתי ללכת וסגרתי אחרי את האור במבואת הקומה השנייה ובחדר המדרגות.

     הימים האלה קשים ומתוחים מאד. בעבורי זה בל ייאמן, שחצי מדינת ישראל מצויה בממ"ד, שמטחים מכסים את כול עוטף עזה, הדרום, השפלה וגוש דן, ואנחנו פה שקטים, מנהלים את חיינו כרגיל. אני גם חושש שהשקט הזה בצפון לא עתיד להימשך זמן רב מדי. היום גם חצו מטוסי קרב רבים את שמי תובל, ואין זה יום האימונים הקבוע שלהם באזור.

     לעת עתה שקט כאן, אך אין לדעת כמה זמן השקט הזה ישרור.

     ולכן, בינתיים, אני משקע עצמי בעבודה כדי להימנע עד כמה שאפשר מן החדשות, שאימה גדולה כרוכה בהן, ומקווה שיהיה פה כמה שיותר מהר שקט, וטוב.

     שבת שלום.