לילה ראשון לבדי בעיר, ולמה אני אוהב את תובל.

     מאז נולדו בניי, מיכאל ודניאל, ניסו בני משפחתי לשכנע אותי לקחת לעצמי לילה חופשי. להשאיר אותם אצל סבא, או אצל אחיי וגיסותיי, כדי לנשום אוויר. גם כל המטפלים ומדריכת ההורות שלי הפצירו בי לדאוג גם לזמן אישי לעצמי, לא לשכוח את עצמי בתוך הוויית ההורות. הנהנתי לכולם/ן, אבל לא עזבתי את ילדיי ולו ללילה אחד בלבד מאז נולדו, מלבד לילה אחד, בעצם, לפני כשנה, שבו ביליתי במיון של 'איכילוב,' עם תחושת לחץ בחזה, שהתבררה כעורבא פרח.

     אבל אתמול, מכיוון שהייתי צריך להופיע בספריה העירונית בבאר שבע, לכבוד שבוע הספר, הבנתי שיש גבול לכול דבר. שאני לא יכול ללמד בבוקר בתל אביב, לנסוע משם לבאר שבע ואז לעלות בחזרה לתובל. לכן, סיכמתי עם אבא שהוא יישאר לישון עם הילדים בתובל, ואני אפרד מהם ליממה שלמה ואשן בביתו.

     אתמול בשש וחצי בבוקר יצאתי במכונית, לתל אביב. בדרך היה לי קר, וביקשתי להחליף את מכנסיי הקצרים בג'ינס שלקחתי איתי למפגש בבאר שבע. אבל כשבדקתי את המושב לידי גיליתי, ששכחתי בתובל את שקית הבגדים וכלי הרחצה והגילוח שהכנתי לי, ליומיים.

     הבנתי שלא תהיה לי ברירה, אלא לנסוע לפני השיעור לדיזינגוף סנטר ולקנות שם מכנסיים וחולצה אנושיים, שיהיה לי מה ללבוש בערב.

     וכך עשיתי. נסעתי לסנטר, קניתי בגדים, נכנסתי לחייט שהבטיח לקצר לי את המכנסיים עד השעה אחת, לימדתי את סדנת הבוקר שלי, ואז אספתי את המכנסיים מהחייט ומיהרתי לבית אבא, בית ילדותי ברמת השרון, כדי לאכול ולנוח. אבא באותו זמן שמר על הילדים בתובל.

     אחר הצהריים נסעתי להרצליה, החניתי את המכונית בתחנת הרכבת שם ועליתי על רכבת לבאר שבע. אולם הספרייה היה מלא באנשים, בהם הרבה עולים ותיקים מארגנטינה, שבאו לפגוש את מחבר 'מעשה בטבעת.' אבל הם קיבלו קודם כול את התרגשותו של מחבר 'אשת הפיראט היהודי'. בזה התחלתי את הערב, וסיימתי אותו בסיפור 'מעשה בטבעת'.

     אחרי ערב נעים עליתי שוב על רכבת, להרצליה. הגעתי לבית אבא באחת עשרה וחצי בלילה, מותש מכדי לחשוב אפילו על בילוי או מפגש עם מישהו. בבוקר התעוררתי בחמש, כהרגלי, לקול ציוצי הציפורים. לרגע דימיתי בעיני רוחי שאני בתובל, אבל מיד נזכרתי שאני ברמת השרון. אז ירדתי למטה, פתחתי את דלת הסלון לחצר, התיישבתי שם, בחצר שכתבתי בה כל ימות נעוריי, וכתבתי את דפי הבוקר שלי.

     כשסיימתי, נסעתי לתל אביב, לפגישה התלת-שנתית עם רופאת הגסטרו שלי. וזה לא שלא ניסיתי למצוא תור לגסטרו בצפון. התורים פשוט כול כך רחוקים, שזו שערורייה.

     ומכיוון שיצאתי מרמת השרון בשש בבוקר לפגישה שהתקיימה רק באחת עשרה וחצי, אמרתי לעצמי שאחנה בחניון שדרות רוטשילד, אקפוץ לאימון קצר במכון הכושר הישן שלי ואז אשב ב'אספרסו בר,' בית הקפה שישבתי בו שנים רבות כל כך, ואסיים חוות דעת על ספר, על גבי המחשב הנייד שלי.

     הזמנתי לי אמריקנו גדול וחזק, כדרכי. אמרתי לעצמי בלבי, שזה מה שאני צריך כדי להחזיק שלוש שעות בעבודה. אבל ברגע שהגיעה כוס הקפה לשולחני, היא נשפכה כול-כולה היישר לתוך המחשב הנייד שלי.

     קפצתי ממקומי כנשוך נחש להביא מהר מפיות נייר, אבל מפל הקפה שנשפך היישר מתוך המחשב, שנכבה מיד כמובן, לא הותיר ספק בלבי. אני חייב לרוץ איתו לטכנאי המחשב הישן שלי, ברוך, בשכונת התקווה, כדי שיאשפז את המחשב בתוך ארגז אורז.

     כך, אפוא, במקום לעבוד כמה שעות בבית הקפה האהוב עלי ביליתי בשכונת התקווה, וממנה כבר נסעתי לרופאה, חושב בלבי שהנסיעה הזאת עלתה לי הרבה יותר מכפי שהרווחתי בה. 340 שקל על בגדים, 72 שקל על חנייה של שעתיים בחניון רוטשילד – שזו שערורייה של ממש, המחיר הזה – ארוחת בוקר באספרסו בר, שזה עוד 65 שקל, מיכל דלק, 200 שקל, עוד כול מיני בקבוקי מים ואוכל בבאר שבע… ועוד לא הכללתי בזה את בדיקת המחשב ועלות התיקון ו/או ההחלפה שלו, והוא כבר המחשב הרביעי במספר שניזוק מקפה או ממים אצלי.

     אבל יותר מכול המם אותי הרעש בעיר. בזמן שבתי בבית הקפה נעצרו לידו בזו אחר זו משאיות אספקה לבתי העסק ברחוב, וגם רעש המכוניות בצומת הרצל רוטשילד היה מחריש אוזניים. זו הייתה הפעם הראשונה שבה הבנתי בתוך איזה שקט אני גר כעת, ועד כמה לא הייתי מודע, כל השנים האלה בתל אביב, לרעש הכרוך בחיים בה.

     האמינו לי, כשעליתי על המכונית והתחלתי נוסע צפונה, רווח לבי. אבל הוא התרחב שבעתיים, כשפתאום קיבלתי הודעת ס.מ.ס מן הגננת, יעל, שכתבה לי ככה (סליחה שאני מצטט בלי לבקש רשות, יעל:)):  "הילדים שלך פשוט מקסימים. לו יכולתי הייתי מצלמת ומקליטה כל היום. מדהים כמה הם התפתחו ולמדו."

     אתם מבינים כעת למה אני אוהב את תובל? בבוקר, במכון הכושר, פגשתי אב של אחד מילדי הגן העירוני שילדיי היו בו. שאלתי אותו לשלום בנו. הוא אמר לי שהשנה הנוכחית בגן הייתה מאוד לא מוצלחת, ולמעשה, מכיוון שזה ילדו הרביעי, הוא יכול לומר לי שהגן הזה היה הגרוע מכל ארבעת הגנים שהתנסו בו.

     שוב הודיתי לאלוהים ולעצמי על התושייה שהייתה בי, לעוף מן הגן הזה לכול הרוחות עד לצפון הרחוק. וכעת, בעודי יושב וכותב לכם, שומע קולות של שמחה עולים מן הכפר למטה, מוסיקה ותיפוף תופים מעורבבים בזמזומי חרקים ליליים, אני מאושר שבעתיים.

     ומחר ארד שוב למרכז, עד לשוהם, לבית ההוצאה לאור של כינרת זמורה, למפגש עם אנשי ההוצאה ולמפגש ראשון עם הספר שלי, 'אשת הפיראט היהודי.' אלוהים יודע איך אצליח לישון בלילה.

     שיהיה לכם לילה מקסים.