ישנם ימים שבהם אני עושה תחקיר רגשי. אלה ימים רבי טלטלה בתוכי. אני עוקב אחר מצב הרוח שלי כאילו הוא דלת אל רגש, ונותן את הרגש הזה לדמויותיי. בימים אחרים אני יכול רק לקרוא חומרי תחקיר. ישנם גם ימים שבהם אני מתחיל עם כלום ומקבל סצנה מרכזית בספר. וישנם ימים כמו היום הזה, שבו התיישבתי ליד שולחני, חשבתי על הסצנה המרכזית שקיבלתי אתמול ושאלתי את עצמי – או.קיי., אז מה יקרה הלאה?
זה מה שעשיתי היום. עקבתי אחר הסצנה המרכזית מאתמול עם שתי מיזנסצנות, שתי סצנות קטנות, שיכולתי להראות בהן את דמויותיי מגיבות למה שאירע להן יום מקודם לכן. זה יצא מתחת ידיי במהירות, ואחרי שכתבתי את 1000 המילה שלי התחלתי לחפש אחר טיסה לדרום אמריקה. כפי הנראה עלי לטוס לשם שוב, לצורך תחקיר.
כאשר אני כותב רומאן, אני מוכרח לבקר את המקום שבו עלילתו מתרחשת. לראות את המקום, להרגיש את מזג האוויר שם, את דחיסות האוויר, את השמש ואת הרוחות. אני כותב כתיבה חופשית על הנופים שאני רואה ושרוי בהם, סוגי האנשים שאני פוגש, מאכלים, בגדים, בתים וכדומה. תחקיר כזה נותן לי הרבה רעיונות עלילה ומאפשר לי להיות מדויק וספציפי בכתיבתי. ואם אתם יודעים משהו על כתיבת רומנים, אתם יודעים שזה מחייב ספציפיות, מילה אחר מילה.
רגע לפני שהתיישבתי לכתוב קיבלתי את שיחת הטלפון החודשית שלי מן הבנק. זה קורה בתאריכים קבועים – ה-1, 10 ו-15 מדי חודש – הימים שבהם יורדים לי תשלומים מן החשבון. הבוקר ביקשה האחראית על חשבוני בבנק שאפקיד בו מיד 8000 שקלים. העברתי 3000 מחשבון הבנק האחר שלי, ממה שהתקבל בקמפיין שלי לגיוס המונים, ואת השאר העביר לחשבוני סופר שאני עורך את ספרו.
מדי חודש אני מקבל שיחות כאלה. אם אין לי פתרון מיידי, אני נכנס לחרדה ולא מסוגל לכתוב. היום כתבתי כי ידעתי שעד מחר החשבון יתאזן. כמו כן קיבלתי אימייל ממוסד שחב לי כסף, המודיע לי כי אקבלו עד ה-15 לחודש. מה שאומר שלגבי ה-15 לחודש זה אין לי מה לדאוג.
הבטתי במייל ואמרתי בקול "ישועת השם כהרף עין." וכך זה אכן באמת. וזה מה שאפשר לי לכתוב הבוקר.
בצהריים שוב לא יכולתי להירדם בגלל הטרקטורים שעבדו מחוץ לביתי, וכאשר הבנים שבו הביתה, הביאו עמם שני חברים. אמרתי להם שאני מוכרח לנקות את הבית, כי סבא יגיע אלינו היום, ושלחתי אותם למשחקיהם בחוץ. כאשר סיימתי אכלנו ארוחת ערב, עשינו מקלחת וקראנו שני סיפורים, ואז הם נרדמו.
אבא שלי הגיע מאוד מאוחר. הייתי כבר כול כך מודאג. הט לפון שלו היה כבוי, וידעתי שהוא נוהג הנה במכוניתו אחרי יום ארוך מאוד. הוא הגיע בשעה 21.05, וסיפר לי שהטלפון שלו כבוי כי הוא לא נטען כיאות במכונית, והסוללה נגמרה לו. ואז שלח אותי לאסיפת הקיבוץ, בעבורה הגיע במיוחד מתל אביב כבר הלילה.
הלכתי לאסיפה. התנהל בה דיון על ההרחבה השלישית הצפויה בישוב. נשארתי שם כשעה וחצי, מקשיב לחברים. אבל אז הייתי חייב לחזור הביתה, מכיוון שאני מתעורר מחר מוקדם בבוקר כדי לנסוע ללמד בתל אביב.
מחר יהיה יום קשה. שני שיעורים בעיר, בלי כושר, וכתיבה רק במהלך השיעורים עצמם. אבל כול עוד אני יודע מאיפה אני מכניס כסף, אני רגוע ויכול להתמיד בכתיבתי.
אם אתם רוצים לעזור לי בזה, היכנסו לכאן. בואו תראו איך תעזרו לי לעבור לפחות את ה-30,000 שקל. שיתנו לי עוד קצת זמן כתיבה.
תודה, ולילה טוב.
