ללמוד מנשים.

התנגדות ושמחות אחרות (103).

     יום הכיפורים מוקדש כידוע לחשבון נפש, לעיון, בחינה ולמידה. אצלי הוא כנראה מובנה השנה ללמידה מנשים, על נשים ועל יחסים עם נשים. זה קשור קודם כול לגעגועים, לזיכרונות. זה קשור גם לכך, שבשבוע האחרון אני עמל על עריכת הגיליון הבא בסדרת גיליונות ההתנגדות שלי, “בת מלך – על נשים, פטריארכיה ודמוקרטיה.” הוא הולך ונרקם. אבל הגשתי את הטיוטה שלו לשלוש נשים, ודבריהן, קודם כול של אורנית כהן ברק, שותפתי במחאת הסופרות/ים והמשוררותי/ם, מחייבות אותי לחשוב עליו, לתקנו ולעבוד עליו מחדש.

     היו לי כמה וכמה מערכות יחסים משמעותיות בחיי. לפחות בשתיים מהן, עם עדי ועם דודי, אימהותיהם תפסו מקום בחיינו המשותפים וגם בליבי. רק הבוקר שמתי לב לעובדה, ששם שתיהן הוא חנה. חנה אימא של עדי הייתה ספרנית ראשית בקריית גת, וסופרת ילדים, והכירה לי את המטבח הפרסי והכורדי. חנה אימא של דודי הכירה לי את המטבח העירקי והטריפוליטאי.

     מן המטבח הפרסי והכורדי עוד לא העזתי לבשל. יום יבוא ואכין גונדי ואורז הפוך עם תפוחי אדמה צלויים. אבל אם יש משהו שהתגעגעתי אליו שנים הוא טעם הקובה אורז של אימא של דודי. מדי שישי בצהריים התקיימה בביתם ארוחה משפחתית. חנה ואחיותיה היו מבשלות לארוחה זו ממיטב המטבח העירקי והטריפוליטאי. מבחינתי, שיא הארוחה היה הקובה אורז של חנה. זה משהו שלא נתקלתי בו מעולם מקודם לכן, והתאהבתי בטעמו לחלוטין. ויחד אתו הצ’רזי, תבשיל הדלעת החרפרף, שגם אותו עוד לא העזתי לנסות להכין.

     כשדודי ואני נפרדנו רכשתי לי ספר בישול עירקי. עד כה בישלתי מתוכו רק דגים חריפים. אבל אתמול, בבוקרו של יום הכיפורים, מיכאל הודיע לי שהחליט לנסות לצום, ואני התחלתי חושב אילו מאכלים צמחוניים חדשים אוכל להכין לו, לסיום הצום ולמהלך השבוע הזה, ואז נזכרתי בקובה, והתחלתי חוקר ברשת אחר מתכונים. כך הגעתי לכופתאות תפוחי אדמה ולקובה אורז.

     אחר הצהריים החלטתי לקפוץ למים. נסעתי לכפר, קניתי בשר טחון טרי, הכנתי עיסת אורז וסולת ותבלינים, ולצדה בשר טחון למילוי. כשהתקררה העיסה עמדתי להכין כדורים ממולאים בבשר. הקובה הראשונה יצאה לי תפוחה מדי, השנייה ‘נקרעה’ מרוב מילוי. אבל הדבקתי אותה מחדש בידיים לחות. ואז הבנתי שעלי לשטח כול כדור בתפיחות בין כפות הידיים. טיגנתי, וזה יצא פשוט נהדר. אבל המון. המון קובה.

     ואז נזכרתי בעוד משהו. חנה תמיד מכינה המון קובה ומקפיאה אותה. או אז, כול אימת שבאים אורחים, היא יכולה להוציא מן המקפיא קובה מוכנה לטיגון, ומקץ כמה דקות של טיגון יסודי להגיש אותה אל השולחן. בירכתי אותה בליבי. הוצאתי קופסאות פלסטיק קטנות, ושיטחתי בכל אחת מהן שש קובות עם ניילון מפריד ביניהן. עכשיו יש לי קובה לעוד כמה ארוחות.

     במקביל לקובה בשר הכנתי למיכאל קובה צמחונית. השריתי פתיתי סויה במים רותחים, ואחרי כן הוספתי להם עגבנייה, בצל מטוגן, כוסברה טרייה, שקית רוטב צלי פרווה, רוטב סויה, קארי, כורכום, פפריקה אדומה, כמון וקצת פלפל שחור ומלח. בישלתי את זה עד שהנוזלים הסמיכו, נספגו בפתותי הסויה. זה יצא טעים להפליא.

     נזכרתי שיש לי כוס וחצי של אורז פראי שבישלתי למיכאל לפני יומיים, ומכיוון שאינו אוכל אוכל שבושל ביום האתמול הפכתי גם אותה לעיסת קובה, ובה מילאתי מן הבשר הצמחוני. כעת יש לי קובה צמחונית למיכאל. והיום גם אכין לו כופתאות תפוחי אדמה ממולאות באותו מילוי, ואקפיא גם אותן. כך יהיו לי כמה ארוחות בשבילו קדימה. וגם בשבילי.

     זיכרון הטעמים ממטבחיהן של חנה וחנה מוביל אותי להתנסות בתבשילי העדות השונות שבאו מהן. הבישול של דברים שטעמתי אצלן הוא בעבורי סוג של דיבור עמן. וגם עם בניהן. אבל הבוקר הבנתי עוד משהו. שיש לי עוד הרבה מה ללמוד על נשים, על מקומן בחיים בכלל ובחיי בפרט, ועל שיתוף הפעולה עמן.

     יש לי בזה התקדמות לא רעה.

     שלוש מחברותיי הקרובות ביותר, עדנה שבתאי, מרסלה לונדון ותמי רובינשטיין, הן נשים. והתהליכים שעברתי עמן, ועודני עובר, מלמדים אותי הרבה מאד.

     אחרי שנים של עבודה עם מטפל, מזה שלוש שנים אני עובד עם מטפלת. נפלאה. אנחנו נפגשים מדי שבוע, ועברתי ועודני עובר איתה תהליך משמעותי מאד.

     מזה שנים אני גם עובד עם נעה מנהיים, העורכת שלי, שבלעדיה ספריי היו שונים, לוקים וחסרים הרבה. כתבתי על כך לא מעט.

     בשנה החולפת אני עובד גם עם ליאורה גרוסמן, אפרת לוין יפה, נתי אקסלרוד, שלוש נשים מצוינות, על ספר הילדים החדש שלי, “הסיפור של מיכאל ודניאל.” ליאורה הפכה זה מכבר מן המלווה את נתי בפרויקט האיור של הספר לעורכת שלו ולאם הגדולה של הפרויקט כולו. התרומה של כול אחת מהן לספר הזה היא עצומה.

     את מחאת הסופרותי/ם והמשוררות/ים מנהלות יחד שש נשים, ואני הגבר היחיד ביניהן, ולומד מהן המון. כך גם בעבודה מול מטה הרוח והאקדמיה, פורום תרבות וגופי מחאה נוספים. בכולם יש נשים מרכזיות, פעילות, וגברים מעטים. מכולן אני לומד מדי יום.

     את סדרת גיליונות ההתנגדות אני מכין עם המעצבת ליליה לב-ארי. מדי גיליון אני מגיש לה טיוטה ראשונית, היא מעצבת, ואז אנחנו מקיימים חצי יום עבודה בזום ומדייקים את התוצר. הכישרון של ליליה הוא בלתי נדלה, ורק בזכותה גיליונות ההתנגדות נראים יפים, חזקים ועזי ביטוי כפי שהם נראים.

     והבוקר הבנתי עוד דבר. אם חשבתי, שהיפוך התפקידים המגדריים שכרוך בהחלטתי להיות לאב יחידני, מלמד אותי משהו, מחזק אצלי תכונות כמו הקשבה, התבוננות, הכלה, איזון, איפוק, מסתבר שיש לי עוד הרבה מה ללמוד. שעצם ההצבעה על תכונות אלה דווקא מראה, שהתפיסה שלי את יחסי המינים עודנה לוקה בחסר. ששינוי חברתי מתחיל קודם כול בעבודה פנימית. ושיש לי עוד הרבה מה ללמוד בנוגע לזה. ושכול עוד אני בחיים, בהכרה וצלול, אני מחויב לכך בנפשי.

      זהו יום הכיפורים שלי. יום של חשבון נפש בדבר היחסים בין המינים והמגדרים, לא רק בחברה הישראלית, אלא קודם כול בתוך חיי הפרטיים, האישיים, האינטימיים. כך גם בתוך יצירתי. לא אחת כתבתי, שכאשר אני מתחייב בנפשי כול כולי לספר, היקום מביא לי את השיעור הנכון בזמן הנכון. ומכיוון שאני כותב כעת ספר על משולש יחסים בין שני גברים ואישה אחת, היקום זימן לי בדיוק את השיעור שעלי ללמוד, כדי לדייק ולהשלים את כתיבתו של הספר הזה.

     ויש עוד ספר שטלטל את יומי ואת ליל יום הכיפורים שלי. אבל עליו בפוסט נפרד.

     גמר חתימה טובה מאד. לא מול איזו ישות עליונה נאצלת. אלא כאן. עלי ארץ. וקודם כול בין אדם לבין חברתו.