כרגע אמרתי לאורחים שלי שעלי לגשת לחמש עשרה דקות לחדר. יש לי אורחים יקרים היום. שני בחורים והתאומים שלהם, בן ובת בגיל 11. וכעת, אחרי ארוחת הערב, ואחרי שכול הכלים שטופים וגם הרצפה נקיה, אני מוכרח הפסקה קצרה.
לא יכולתי לכתוב מלה היום, מלבד דפי הבוקר כמובן. דפי הבוקר אינם ניתנים אצלי כלל למשא ומתן. אבל לא כתבתי דבר מלבדם.
מיכאל ודניאל התחננו ליום חופשי מן הגן. שאלתי למה. "אני לא סובל את הגן הזה, כי כול הזמן אומרים לי בו מה לעשות," ענה דניאל. חייכתי אליו. "דניאל, החיים מורכבים ממסגרות. הגן, בית הספר, הצבא, האוניברסיטה והעבודה. בכול מסגרת יש גבולות וחוקים שעלינו לציית להם."
הוא כיסה על אוזניו בכפות ידיו. עשיתי כמוהו. בתחילה על האוזניים, אז על העיניים ולבסוף על הפה. "תגיד, אתה חושב שאם אני עושה ככה הדברים נעלמים?" שחקתי. "הם לא."
אבל הסכמתי שהיום יהיה להם יום חופשי. עם תנאים.
"בבוקר," אמרתי להם, "אלך לכושר ואחרי כן נאכל ארוחת בוקר. אחריה ניסע לספר בכרמיאל, כדי להסתפר, ולעשות קניות. כשנחזור משם אני אצטרך לבשל לאורחים שלנו ואתם תשחקו. אחרי כן ננוח, ואחר הצהריים האורחים יבואו אלינו," תיארתי בפניהם סדר יום מדויק.
וזה מה שעשינו היום. אבל הבנים ניצלו את ההיעדרות מן הגן להתפרעות רבתי. הם היו כול כך שובבים היום, אלוהים ישמור. אפילו כעת הם עדיין ערים, משחקים בקלפים עם האורחים.
היום אירע דבר נפלא. הבנים הזמינו את עומר ומיתר, שני תאומים חדשים בישוב, בני שש וחצי, לשחק איתם. שמחתי בכך מאוד, כי רציתי מזמן לקרב את התאומים האלה אלינו, כדי שישחקו יחד, וגם מפני שזה נתן לי זמן לבשל. הדבר הנחמד היה, שהם עלו למעלה, נטלו קופסת 'פליימובייל,' שפכו את תוכנה על המיטה של דניאל וישבו והרכיבו ארבעתם, בשקט מופתי, מיני דגמים בפליימובייל. וכעת הם משחקים עם תאומים מבוגרים מהם.
לתאומים יש משהו מאוד עמוק במשותף. הם מבינים אלה את אלה בלי מלים. הם חולקים את אותה חוויה רגשית ויודעים איך להתנהל בה בכוחות עצמם.
לא כתבתי היום, אבל הענקתי לבניי יום שלם עם אבא. וזה חשוב. אני מותש לחלוטין, אבל מסופק. נראה איך ייראה יום המחר.
אם מה שאני כותב כאן נוגע בכם/ן באיזשהו אופן, אולי תרצו לתמוך בקמפיין שלי לגיוס המונים, כאן.
https://www.mimoona.co.il/Projects/4206.
חג שמח ושבת שלום,
אילן.
