יומן מלחמה (220).
הבוקר, במסגרת המסע המתמשך שלי אחר בריאותי, היה עלי לנסוע לבדיקת EMG, מוליכות חשמלית בעצבים, בצפת. אבל בשבת שבק מכשיר ה-סי.פאפ הוותיק שלי, משנת 2018, ומאז אני ישן שינה טרופה ומסוכנת, כי אני סובל מדום נשימה בשינה. נעזרתי בינתיים במין אביזר סיליקון שמכניסים לפה כדי שישמור עליו פתוח, אבל זה עושה רק חצי עבודה. התעוררתי משינה קשה, וממש חששתי לנהוג לשם.
הדרך מתובל לצפת יפה ומסוכנת. מכביש 85 ואז עולים בכביש 866 לכיוון צפת-מירון. ממנו עוברים לכביש 89, לצפת-ראש פינה ומשם לכביש 886, צפון צפת-בירייה ואז שוב כמה פניות. בשבע וחצי בבוקר, בשעה שנהגתי ברכב החלופי שקיבלתי מהמוסך אחרי שאוטובוס נכנס בי בשבוע שעבר בחיפה – כן, זה חלק מההרפתקאות שלי לאחרונה. נסעתי לנוירו כירורג בחיפה ובפניה מכביש 22 נכנס בי אוטובוס מאחור – הישובים בדרך לצפת היו עטופי ערפילי בוקר, או עננים בגובה נמוך מאד. זה היה יפהפה.
אבל לא נתתי לנוף להסיח את דעתי מן הדרך. הכבישים לצפת נפתלים, עם סיבובים חדים מאד, ואני זוכר זאת עוד מימי ילדותי, כשבאנו לבקר את הדוד יצחק והדודה מלכה ובנותיהם ציפי ופרומה בצפת. דודי היה אמן ריקוע נחושת, והוא ואשתו החזיקו גם מזנון קטן ברחוב ירושלים, שלדעתי פעיל עד עצם היום הזה, בבעלות אחרת.
כך או כך, הגעתי בזמן לצפת. עשיתי את הבדיקה הנוראה הזאת, שבה מחברים אלקטרודות לידיים ואז מחשמלים לך שוב ושוב את הזרועות, מה שגרם לי לקפוץ בכל פעם מחדש על כיסא הנבדק – ואז ירדתי משם לבית המרקחת של 'מכבי'. ראיתי שיש שם תור של שלושה א.נשים בלבד, והחלטתי לרכוש שם תרופות שהזדקקתי להן. רק מה שלא ידעתי הוא, שהאברך הגבוה שעומד לפניי ומבקש 'אטנט', לקשב וריכוז, יצטרך לחזור ל'מכבי' כדי לקבל מרשם ואז לדלג שוב אל אמצע התור ולקפוץ על מקומו שהוא נורא ממהר וזקוק מיד לתרופה, שהייתה בעבורו כמובן.
סוף טוב הכול טוב. קיבלתי את התרופות שהייתי זקוק להן, ובירידה מן המדרגות הבחנתי בסניף של סופר מרקט ושמו 'נתיב החסד'. ואללה, אמרתי לעצמי, שווה לערוך שם קנייה קטנה. אורז, פסטה, קמח חיטה מלא ומשהו מתוק לדרך.
מאד רציתי ללכת לבקר את בת דודי ציפי. בתקופה מסוימת בילדותי היא גרה אצלנו וממש גידלה אותי, ולא ראיתי אותה המון זמן. לו הייתי במצב אחר, הייתי מבקר אותה, ואז גם קופץ להגיד שלום לאר"י, להתפלל על קברו ולבקש שישלח לי בריאות. אבל במצבי לא העזתי להתעכב בעיר. רק חלפתי בין סמטאות העיר העתיקה, עובר ליד הסאראייה, שם היה תמיד המטה של פסטיבל הכליזמרים, שהייתי איש יחסי הציבור שלו במשך כמה וכמה שנים, וליד מושבת האומנים ועוד מקומות זכורים, אהובים, אומר לעצמי בליבי, שלוּ צפת הייתה קצת פחות ענייה וקצת פחות חרדית וקצת פחות מבודדת – הייתי שמח מאד לגור בה, בבית אבן עתיק ומשופץ באחת מן הסמטאות העתיקות של העיר.
אבל זה כבר כנראה יחכה לגלגול הבא שלי.
את הדרך למטה עשיתי בזהירות מרובה. בדרך עצרתי פעמיים במפרצי חנייה כדי להתקשר לחברת 'ויינמן ישראל', להבטיח שאקבל במהירות מכשיר סי-פאפ חדש, עוד היום, ולמוסך בכרמיאל, כדי לברר האם המכונית שלי כבר מוכנה. אבל היה תהיה מוכנה רק מחר.
חזרתי הביתה בשלום. השגתי את ויינמן צפון, סגרתי איתם על מכשיר סי-פאפ חדש ואז חיפשתי נהג מונית מקריית חיים כדי שיאסוף את המכשיר במהירות ויביא לי אותו עד הבית. עם כל הכבוד לעצמי, נסיעה עד חיפה מסוכנת לי מדי.
הוא כבר בדרך הנה. אז היום כבר אוכל לנשום כיאות בשנתי. ולגבי הבריאות? זו מצריכה עוד בירורים. אבל, כמו שאמרתי אתמול לחבר קרוב, אני מרגיש, ומאמין, שאצא מן התהליך הזה בגרסה טובה יותר של עצמי – עם כלי דם נקיים, יחסית, וידיעה כיצד לטפל בנימול בגפיים.
ולא, אל תכתבו לי שאני חייב להפסיק לעשן. אני יודע זאת. אבל כמו שאמרתי לרופא כלי הדם שניתח אותי, ואמר לי שאני חייב להפסיק לעשן – בשנת 2023 העורקים שלי בצוואר היו נקיים. והנה, ביולי 2025 הצטרכתי ניתוח.
אתם זוכרים מה קרה מ-2023 עד 2025, נכון? ההפיכה המשטרית, טבח 7.10, מלחמת עזה, מלחמת איראן, משבר החטופים, ועודנו בתוך כל זה. אז אכן, עלי להפסיק לעשן. אבל הסתימה בעורקים לא נבעה פתאום, אחרי 51 שנות עישון, רק מזה. היא נבעה ממיטוט המציאות, מן השבר שכולנו חיים בתוכו ומנסים לשרוד בו, מן הדאגה לחטופים, מן החרדה לגורל ילדיי ולגורלי. מה שעובר עלי הוא נזק משטרי במישרין.
נ.ב.
לזה שייכת גם עוד עובדה. הניתוח פגע באחד משני מיתרי הקול שלי ושיתק אותו. סיכויי ההחלמה נמוכים. רק עוד חצי שנה אדע אם השתקם ואם לאו. בינתיים אני מדבר עם מיתר קול אחד, ונשמע לעצמי כמו צפרדע דרוסה. אבל רוב בני האדם אומרים שאני נשמע כרגיל. המשטר ניסה להשתיק אותי, באופנים שאינני יכול לחלוק בפומבי, ובדרכו הפתלתלה גם הצליח. אבל אני ממשיך לדבר בגיליונות ההתנגדות שאני עורך, ובאמצעים אחרים – אני לא יכול לצעוק, להתעצבן (שזה סוג של בונוס), לנאום בהפגנות או לקרוא שירה באירועים.
אבל הזמנתי לי 'מדונה' של מורי-דרך הביתה, כדי לקרוא לילדים מן הקומה השנייה.
גם זה סוג של בונוס, לא כן?
