לפני שמונה שנים ביקרתי באמזונס. נסעתי לאיקיטוס, כדי לפגוש בה את צאצאיהם היהודיים של גברים יהודיים ונשים אינדיאניות, יהודי האמזונס. מצאתי אותם, התפללתי איתם, ויחד עמם פגשתי גם בסולומון פלדמן, היסטוריון יהודי פרואני, שמבטיח לאביו הגוסס כי ימלא אחר צוואתו – ישרוף את גופתו, יתחוב את אפרו לתוך בקבוק הבירה הישן ששמר עמו, ובו אפר ביתו החרב בעיירת הולדתו, נובוסליצה באוקראינה (זו עיירת הולדתו של אבי) ואפר מבית העלמין היהודי בעיירה – ייסע בכול רחבי תבל עד שימצא קבר של מישהו מבני משפחתו, ויפזר עליו את תוכן הבקבוק.
מה שסולומון לא ידע הוא, שכאשר ימלא אחר מצוות אביו, והוא עושה כן, הוא יצית תגובת שרשרת, שתחולל את תחיית המתים. וכי הוא, סולומון פלדמן, חוקר יהודי הומו, יוכרז כמשיח ישראל.
זו, בתמצית, עלילת ספרי הקודם, ‘כשהמתים חזרו,’ שראה אור בהוצאת כינרת זמורה ביתן.
האוויר באיקיטוס דחוס, בשל הלחות הגבוהה והמתמדת השוררת באזור האמזונס, וגם בשל עשן השריפות. המקומיים כורתים חלקים מיער הגשם, מוכרים את ענפי וגזעי העצים המקודשים כחומרי בניין. כאשר הם מסיימים לכלות חלקת יער הם מעלים את שרידיה באש, והעשן מיתמר לגובה ומגיע עד לבתי העיר.
הנוף בדרך מאיקיטוס לג’ונגל מזעזע. ראיתי מאות דונמים שרופים שעצים צמחו בהם מקודם לכן. זה השפיע עלי רבות, והפך לנושא מרכזי ברומאן שלי – המיסטיקה של הטבע, זעמו של הטבע על האדם והדרך שבה משיח ישראל האמיתי מחובר ליקום.
במהלך ביקורי באיקיטוס גם ביליתי 48 שעות בחוותו המבודדת של שמאן. ישנתי שם לילה, מאזין לקולות הלילה בג’ונגל. זו הייתה חוויה כול כך חזקה, עד שהקלטתי את פס הקול של הג’ונג’ל בטלפון הנייד שלי. הייתה שם תערובת של קולות בעלי חיים וחרקים, יחד עם קולות הרוח בעצים הגבוהים. באותו לילה גם התחוללה מעל ראשי סופת ברקים, במהלכה ירד על הארץ גשם חם.
באמזונס גם ראיתי את העלה הגדול ביותר שראיתי בימי חיי. כול כך התרשמתי ממנו עד שלקחתי אותו איתי הביתה. אבל העלה היה חכם ממני. יכולתי ממש לראות איך הוא מתקפל בתוך עצמו, וכומש למול עיניי.
נזכרתי בכול אלה היום, כאשר צפינו, מיכאל, דניאל ואנוכי, בסרט מציאות מדומה, ‘האמזונס,’ בחדר הקרנה קטן ב’מיי בייבי,’ בכפר הדרוזי ירכא. כידוע, ‘מיי בייבי’ הוא מתחם הילדים הגדול בישראל. זהו בניין עצום בן ארבע קומות, שתיים מהן מוקדשות לצעצועים, לביגוד ולהנעלה, אחת ללונה פארק ענקי והאחרונה היא קומת מסעדות.
המקום הזה נהדר, והילדים אוהבים אותו מאוד. אנחנו מבקרים בו לעתים קרובות. בפעם הקודמת שהיינו שם הילדים נכנסו לבדם לחדר ההקרנה. אני חיכיתי להם בחוץ. הפעם ביקשו שאצטרף אליהם.
נכנסנו לאולם הקטן והתיישבנו על המושבים המיוחדים, חובשים לעינינו את משקפי התלת-ממד. הסרט התחיל, הכיסאות החלו לזוז, פה ושם ‘נשבה’ עלינו רוח ממפוח המוצב בין המושבים ואפילו רוססנו בטיפות של מים, בעודנו עולים ויורדים ברכבת הרים העוברת מעל נופו של הג’ונגל, עולה ויורדת בין מסתריו.
חטפתי כזו סרחורת, שכמעט התעלפתי. כשלא יכולתי לסבול זאת עוד אפילו עצמתי את עיניי. אך כשיצאנו משם הילדים היו מרוצים.
עלינו לקומת המזון. הזמנתי להם המבורגר עם צ’יפס ושתייה, מנות ילדים, הוצאתי את המחברת הצהובה שלי והתחלתי לכתוב. כתבתי על תחושתי שם. על האורות הבורקים של סרטי הפרסום במקום, על הרעש של מאות ילדים משחקים. כמו תמיד, העברתי את זה מיד לדמות הראשית ברומאן הבא שלי. הוא מרגיש שהוא מוכרח להתנתק מגופו, מנסיבות חייו האיומות. הוא מנסה לסכור את חושיו, להסיג את תשומת הלב הפנימית שלו אל עמוד השדרה. אך לשווא. מציאות חייו חזקה ממנו לאין שיעור.
ברגע שיכולתי ברחנו משם הביתה. וכאשר נרדמו התיישבתי בחצר, סחרחר מרעב ומעינוי חושי, וכתבתי 2500 מילה, כמות כפולה, בשביל היום וגם בשביל יום האתמול, שלא הצלחתי לכתוב בו מילה אחת.
אנא היכנסו לקמפיין שלי למימון המונים, ותמכו בי, כדי שיהיה לי די והותר זמן כתיבה פנוי מדאגה. אני בעיצומה של כתיבה ומוכרח לשמור על הרצף. ועוד יש אחרי הספר הזה שניים נוספים בשלבים שונים של כתיבה. בינתיים תמכו בי 122 איש ואישה, בסך של 23,631 ש”ח. זה יפה, אבל זה רחוק מאוד מן היעד. אשמח אם תעזרו ואם תשתפו את הפוסט הזה אצלכם בדף.
תודה, ושבת שלום,
אילן.
