לתת סימנים במציאות מפוררת.

עמיר עקיבא סגל. מילותינו הן דממה.  עורך: יובל גלעד. ספרי עתון 77, 2025. 58 עמודים, 45 ₪.

     עמיר עקיבא סגל הוא משורר, סופר, פעיל שמאל וחוקר הגירה. פוסט-דוקטורנט באוניברסיטה החופשית של ברלין. בשיריו נתקלתי לראשונה כאשר החל שולח אותם לפרסום בסדרת גיליונות ההתנגדות בעריכתי. פרסמתי כול שיר ששלח לי, מפני שנפעמתי מייחודם. אך כעת, שאני מחזיק בידיי את ספר-שיריו הראשון, אני נפעם שבעתיים.

     עמיר כותב מעין מקאמות, אך לא כהגדרתן המודרנית אלא קרובות בטבען להגדרה שהגדירן פרופ' יהודה רצהבי – "יצירה קטנה, בעלת עלילה קצרה, שגיבוריה הם שניים. היא כתובה בפרוזה חרוזה, מתובלת בסממנים רטוריים עשירים ולרוב משולב בה שיר." כול שיריו נתונים בשורות ארוכות מנוקדות כפסקה בפרוזה. אבל הם אינם נסובים מסביב לשני גיבורים, כמו המקאמה בשירה הערבית בראשיתה. כאן הדובר הלירי הוא גם גיבור המקאמה, ומאופיין כמוהו: "הגיבור הראשי הוא אישיות רבת-גוונים: משכיל בכל חכמה, שנון בלשונו, מליץ ומשורר. טיפוס יוצא-דופן ואדם שלא מן היישוב, אוהב חופש ונדודים ואינו מסוגל לחיות במסגרת קבועה של חברה."

    עמדת הדובר בשירים אלה היא עמדה של כפילות. מצד אחד ריחוק מן המציאות לשם התבוננות בה, ואז הטון השירי הוא נבואי ולעתים קרובות מר כשל קהלת. מצד שני, הדובר לא רק מביט במציאות מחוצה לה, אלא גם בו-עצמו בתוכה. כפילות הקיום הזו באה לידי ביטוי גם בלשון השיר של עמיר. זוהי לשון סתומה, כביכול מאוד קומוניקטיבית אבל למעשה אסוציאטיבית וקולאז'יסטית. השירים שלו עשויים כמו קלידוסקופים. הם תרכובת מלים ייחודית, המהווה מין ריבוב של עדשות צבעוניות להתבונן בעדן בעולם ולקבל מתוכן כתמי משמעות. הדרך להבין את השירים האלה היא להיאחז פעם בשורה זו ופעם אחרת בכל אחד מן השירים, ולנסות לטפס ממנה למעלה שנייה, כדי להבין על מה השיר מדבר, ובו-זמנית להישאר באווירה הכללית של השיר ולהבין מתוכה על מה הוא מעיד. בעיקר כדאי גם להישאר בתוך הריתמוס השירי, שלעתים קרובות הוא חסר נשימה במתכוון.

     סידור השירים בספר הולך מן הכללי אל הפרטי, מן הלאומי אל האישי וחזרה. הוא מתחיל בשיר נבואי מלא אימה על הארץ הזאת, ושמו 'הארץ תהיה ריבועים': "וְהָאָרֶץ תִּהְיֶה רִבּוּעִים מַלְבֵּנִים וּכְלִמָּה. קְלָלָה גְּדוֹלָה שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְנַקּוֹת בְּסָלוֹן גָּדוֹל, לְלֹא חָצֵר, מִבְּלִי לְהַפְסִיק לָרוּץ עֲבוּר שִׁמּוּר הָרִבּוּעַ. אֶפְשָׁרוּת הָאַלִּימוּת תָּמִיד אִתָּנוּ. הָרִבּוּעִים לֹא יַרְחִיקוּ אֶת הַמָּוֶת, אֶת הָאַלִּימוּת, אֶת הַסֵּבֶל שֶׁהוּא חַיִּים שֶׁיִּדָּחֵס אֶל הַמַּלְבֵּנִים, אֶל הָרִבּוּעִים, אֶל פִּנּוֹת סָלוֹן, אֶל מִטְבָּחִים, מֵאֲחוֹרֵי וִילוֹנוֹת וְחַלּוֹנוֹת אֶל כִּוּוּן אֶחָד. וְחֹם עַז בְּעִקָּר. גֶּשֶׁם מִזְדַּמֵּן. חֹם עַז תָּמִיד. קוֹרְאִים לְזֶה עִיר וַאֲנָשִׁים מְסַפְּרִים עַל הַשַּׁיָּכוּת לְדָבָר שֶׁמֵּעֵבֶר לְאִישׁ אֶחָד וּמֵעֵבֶר לְאֹסֶף הָרִבּוּעִים. עַל הַשֵּׁרוּת הָאָרֹךְ, עַל הַחוֹבָה שֶׁנִּתְּנָה. זוֹעֲקִים עַל הַחוֹבָה. וְאֵין דָּבָר מִלְּבַד אֹסֶף הָרִבּוּעִים."

      השיר הזה הוא מטא לשוני. הוא מדבר בכמה רבדים. הוא מעיד על טיב המציאות הישראלית, העירונית, על הניסיון הנואל להתגונן מפני המוות והאלימות, ובו-זמנית גם מעיד על ריבועי השיר של עמיר עצמו. כבר ממנו ניתן ללמוד על סגנונו הייחודי – חזרות, שימוש מרובה בפיסוק כדי לחלק את שורות השיר לצַלעיוֹת ריתמיות לא קבועות באורכן, בכל צלעית מספר משתנה של מילים או של טונים (כי המשקל הטוני הוא המשחק כאן תפקיד מכריע בעיצוב הריתמוס השירי) המחקים את קצב הנשימה של הכותב ואת הדחיסות המטורפת של החיים בארץ הזאת.

    השיר הבא, "החולשה שלנו יכולה" כאילו מעיד על הריתמוס המיוחד של שירתו: "הָרִיצָה תּוּאַץ. הַנְּשִׁימָה תֵּעָשֶׂה לִנְשִׁימָה. לְהִתְחַזֵּק וְלֹא לֶאֱכֹל סֻכָּר. לְהִתְחַזֵּק. לְהֵחָלֵשׁ וְלֶאֱכֹל אֶת הַסֻּכָּר. לְהֵחָלֵשׁ. לְהִתְחַזֵּק שׁוּב. לְהֵחָלֵשׁ וְלִדְעֹךְ אֶל קַעֲרַת הַסֻּכָּר. לֹא נוֹעַדְנוּ. הַכֹּל עָלוּל לְהֵאָבֵד. הַחֻלְשָׁה שֶׁלָּנוּ יְכוֹלָה לִגְבֹּר עַל הַכּוֹחוֹת הַמֻּתָּשִׁים. אַחְדוּת הִיא רַעַל. הַמִּלִּים הַגְּדוֹלוֹת הֵן אַשְׁלָיָה. כֻּלָּם יוֹדְעִים שֶׁהָעוֹלָם שָׁטוּחַ וּמַאֲמִינִים לִשְׁקָרִים פְּשׁוּטִים כְּאִלּוּ בֵּין הַנְּקֻדּוֹת עוֹבְרִים מִסְפָּר מֻגְבָּל שֶׁל קַוִּים יְשָׁרִים. דּוֹבֵר גֶּרְמָנִית מְסַפֵּר עַל הַתִּקְוָה. חַיֵּינוּ עַל הַמָּסָךְ לְעוֹלָם לֹא יִהְיוּ חַיֵּינוּ שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה. מַמְתִּינִים לָעוֹלָם הַבָּא עוֹלְבִים בָּעוֹלָם הַזֶּה. הָרַכָּבוֹת יֵעָצְרוּ וּכְבִישִׁים רֵיקִים יֵחָסְמוּ." אבל כמו בקודמו, גם בשיר הזה מבצבצת המציאות הפוליטית והלאומית מבעד לדימוי ההתחזקות וההיחלשות עם הסוכר, בהיגדים כמו "אחדות היא רעל," ו"דובר גרמנית מספר על התקווה."  

     הדובר בשירים אלה בחר לחיות בעיר, בירושלים. "עָלַי לִחְיוֹת בָּעִיר, מִשּׁוּם שֶׁבִּנְיָנִים גְּבוֹהִים חַיָּבִים לְהַסְתִּיר אֶת הָאֹפֶק. מִשּׁוּם שֶׁחַלּוֹנוֹת עַל חַלּוֹנוֹת עַל חַלּוֹנוֹת חַיָּבִים לְהַשְׁקִיף עַל רְחוֹבוֹת. מִשּׁוּם שֶׁעִם הַסְּתָו הַצִּפִּיָּה לַגֶּשֶׁם שֶׁיִּשְׁטֹף רְחוֹבוֹת חַיֶּבֶת לִהְיוֹת מִפַּחַד שֶׁמָּא לֹא יָבוֹא וְהָרֵיחוֹת יִשָּׁאֲרוּ, שֶׁהָאָבָק לֹא יֵעָלֵם. לָלֶכֶת קָרוֹב. לְהֵאָבֵק בָּרְחוֹבוֹת. לִכְעֹס. עָלַי לִחְיוֹת בָּעִיר. עוֹד. הָבִיאוּ עוֹד. וְהַנִּיחוּ לַשֶּׁקֶט הַנִּמְתָּח בֵּין חֲצֵרוֹת. הָבִיאוּ עוֹד וּבְכוֹחַ. הָבִיאוּ עוֹד וּבְרַעַשׁ וּבָאֵימָה הַחוֹלֶפֶת עִם עוֹד. וְעוֹד. וְעוֹד אֲנָשִׁים וְעוֹד לִחְיוֹת בָּעִיר."

     אבל ירושלים שהוא חי בה היא מקום של אימה, ובמידה רבה גם סיבתה. בשיר "קח אקדח" הוא כותב, "נֶאֱמַר כִּי יֵשׁ סַכִּינִים רַבִּים בִּירוּשָׁלַיִם. נָעִים בִּרְחוֹבוֹתֵינוּ וְחוֹתְכִים אֶת נָשֵׁינוּ, יְלָדֵינוּ וְאוֹתָנוּ. אֲנַחְנוּ לֹא נָשִׁים וִילָדִים. קַח אֶקְדָּח. וְנֶאֱמַר סַכִּין וְלֹא רָאִיתִי סַכִּין. וְנֶאֱמַר נָשִׁים וִילָדִים בְּסַכָּנָה, וְגַם אֲנַחְנוּ. אַךְ הֵיכָן הַסַּכִּינִים? אֶקְדָּחִים יֶשְׁנָם וּמְאַיְּמִים. […] הַאִם הָאֶקְדָּחִים יִשְׁמְרוּ עָלֵינוּ מִן הַסַּכִּינִים, הַמִּסְפָּרַיִם, מוֹטוֹת הַבַּרְזֶל. הָיָה זְמַן רְסִיסִים הִתְעוֹפְפוּ מִנְּתִיבֵי תַּחְבּוּרָה צִבּוּרִית, וְלֹא עוֹד. הָיָה זְמַן אֵימָה גְּדוֹלָה, וְלֹא תַּם. נֶאֱמַר כִּי יֵשׁ סַכִּינִים רַבִּים בִּרְחוֹבוֹת יְרוּשָׁלַיִם, יֵשׁ לָקַחַת אֶקְדָּחִים רַבִּים." אותה ירושלים, שבשיר "ירושלים" הוא כותב עליה "יְרוּשָׁלַיִם תִּהְיֶה עַל עוֹד הָרִים וְעוֹד, וּמִגְדָּלִים יַעֲלוּ מִן הֶהָרִים. כְּבִישִׁים יַחְדְּרוּ אֶת הֶהָרִים. הָרִים יַחַלְפוּ דֶּרֶךְ חַלּוֹן הָרֶכֶב." – היא  גם זו שמסמלת בה את בגידת האומה בבניה. היא הסיבה לחורבן הקרב על המזרח התיכון וגם על ישראל. כך, בשיר החזק מאד, "אנו חיים את בגידת האומה":

"אָנוּ חַיִּים אֶת בְּגִידַת הָאֻמָּה מַקְרִיבִים בָּנִים וּבָנוֹת עַל הָאֶבֶן. וְהַשִּׁכְחָה הַנִּמְתַּחַת עָלֵינוּ שָׁנִים. שִׁכְחַת מָה שֶׁיָּכוֹל הָיָה לִהְיוֹת אִם רַק תְּוַתֵּר הָאֻמָּה עַל הָאֶבֶן. כַּסְפֵּנוּ הַדַּל מִתְדַּלֵּל. וְהֵם, זִקְנָתָם מְבַיֶּשֶׁת אוֹתָנוּ. עַזָּה תֵּחָרֵב וְגַם אַשְׁקְלוֹן. לְבָנוֹן תִּמָּחֶה, גַּם גָּלִיל וְגוֹלָן וְחֶרְמוֹן. הַגָּדָה תִּבְעַר, וְהַנֶּגֶב אִתָּהּ. אֶת יְרוּשָׁלַיִם סַף רַעַל לְכָל הָעַמִּים סָבִיב וְגַם עַל יְהוּדָה יִהְיֶה מָצוֹר. בְּכוּ עֲלֵיהֶן וְתָעוּט שִׁכְחָה וְתָבוֹא חֲשֵׁכָה עַל אֻמָּה וְעַל אֶבֶן. אֶבֶן מַעֲמָסָה לְכָל־הָעַמִּים הִיא יְרוּשָׁלַיִם, כָּל־עֹמְסֶיהָ. סַכִּין וְאֶקְדָּח וְדַם הַבָּנִים. תְּבֹרַךְ שִׁכְחָה, יְקֻלַּל הֶעָתִיד. לֹא תִּזְכְּרוּ אֶת שְׁמִינִי עֲצֶרֶת. שָׁכְחוּ אֶת פְּרִיחַת הַשִּׁטָּה וְהָיִינוּ צְלָלִים בָּאָרֶץ. זוֹ אֵינָהּ מַלְכוּתֵנוּ עוֹד גַּם מַמְלַכְתֵּנוּ אֵינֶנָּה. נַעֲשִׂים דְּבָרִים. הַכֹּל הֶחְשִׁיךְ וְגַם אָנוּ הֶחְשַׁכְנוּ עוֹד קֹדֶם. מַעֲשִׂים נַעֲשׂוּ. מַעֲשִׂים נַעֲשִׂים. אֶרֶץ שׁוֹקֶטֶת פָּרְצָה בִּזְעָקָה. אֻמָּה מְחַלְחֶלֶת אֶל מֵי הַתְּהוֹם. תְּהוֹם מְחַלְחֶלֶת אֶל אֻמָּה נְבוֹכָה וְנִקְרַעַת. בִּנְיָנִים מִתְכַּלִּים מֵאָדָם וְאֶבֶן. חֶשְׁבּוֹנוֹת מִתְרוֹקְנִים, בָּנִים נוֹטְשִׁים, בָּנוֹת נִמְלָטוֹת וּבָתִּים יֵעָזְבוּ מִתְרוֹקְנִים. וְאָבָק. וּמְאוּמָה. תִּזְכְּרוּ רַק מַפֶּלֶת אֻמָּה. תִּזְכְּרוּ עֵת בּוֹחֶרֶת אֻמָּה לִנְטֹשׁ הַחַיִּים וְלָשׁוּב אֶל הָאֶבֶן."

     כתבתי מקודם לכן, שהספר עובר מן המישור הלאומי למישור הפרטי. במישור הלאומי, הספר הזה הוא זעקת מחאה, על הקרבת הבנים בעבור אבנים, על הפשעים שנעשו בשמנו בעזה ועוד: "גָּדוֹל הַדָּבָר מֵאִתָּנוּ וּבִלְתִּי מוּבָן. מָה שֶׁנַּעֲשָׂה בָּנוּ נַעֲשָׂה וְטֶרֶם תַּם. וְאֶת שֶׁאָנוּ עוֹשִׂים בִּשְׁמֵנוּ הַדָּבָר. עַזָּה נַעֲשֵׂית עַתָּה, עַזָּה. הַתְּמוּנָה הַהִיא. כַּעַס גָּדוֹל וַחֲרָדָה. הַקִּירוֹת עוֹלִים וּמִתְגַּבְּהִים וַאֲנַחְנוּ מַגְבִּיהִים אוֹתָם עוֹד. וְעוֹד. הַדָּבָר נַעֲשֶׂה בִּשְׁמֵנוּ. הַפָּגָז בִּשְׁמֵנוּ. הַמָּוֶת בִּשְׁמֵנוּ. בִּשְׁמֵנוּ הַדָּבָר. גַּם הָרָעָב. גַּם הַשְּׁתִיקָה. גַּם מָה שֶׁלֹּא דֻּבַּר."

     במישור האישי, הספר משקף את השבר הלאומי בחייו הפרטיים של הדובר בשירים. הוא מעיד על עצמו שהוא חי בקיום דיפוזי לגמרי עם הממשות , כך בשיר "ואוויר ומים": "הִנֵּה אֲנִי נָתוּן לְלֹא עוֹר. אֶפְשָׁרֻיּוֹת חָלְפוּ וְעָבְרוּ וַחֲרָטָה נִקְשְׁרָה בָּהֶן. וּפִתְאוֹם, קָרָה מָה שֶׁקָּרָה וַחֲרָטוֹת רַבּוֹת תַּמּוּ. וּפִתְאוֹם, קָרָה מָה שֶׁקָּרָה וְעַתָּה שְׁאֵלָה. וּפִתְאוֹם רֶגַע וְעוֹד רֶגַע וְעוֹד רֶגַע וְהִנֵּה. עָתִיד עַז הֹוֶה. וַאֲנִי נָתוּן לְלֹא עוֹר. וְהַמִּלִּים מְשַׁמְּשׁוֹת לְתַכְלִיּוֹת. וּמַעֲשִׂים נַעֲשִׂים בָּאוֹר וּבַחֲשֵׁכָה." מן היחס הדיפוזי הזה בין הדובר למציאות מובן, כי הפרדה בין מישור לאומי למישור פרטי אינה אפשרית כלל, במציאות המתיכה את הקיום האנושי, את ערכי המוסר ואת צרכי הפרט לסטיכיה מכלה ורצחנית, דחוסה ובלתי משחררת. אמנם, יש רגעים שבהם הדובר רוצה "לְהִתְרַחֵק מִכָּאן. לִבְרֹחַ. לְהַנִּיחַ לָאֲוִיר שֶׁלֹּא יַחְדֹּר עוֹד. לְהִתְרַחֵק אֶל מַיִם אֲחֵרִים, אֶל אֵדֵי מַיִם נָחִים וְלֹא קִיטוֹר עַז שׁוּב וְשׁוּב וָשׁוּב" (שם). הוא גם מנסה (בשיר "אני רועד בצדק") ליצור אבחנה בינו לבין עירו, בין הפנים לבין החוץ: "אֲנִי כָּאן וְרוֹעֵד בְּצֶדֶק. כְּבָר אֵינֶנִּי עוֹד יְרוּשָׁלַיִם אִם הָיִיתִי אֵי פַּעַם אוֹ אוּלַי הָיָה רַק כְּתֹבֶת מְגוּרִים רַק רְחוֹב בּוֹ בִּנְיָן וְדִירָה בּוֹ שְׂכַר דִּירָה וְאָז מַשְׁכַּנְתָּא וַעַד בַּיִת וְחֶשְׁבּוֹן מַיִם וְחֶשְׁבּוֹן הַגַּז. מֶרְחַק הֲלִיכָה מִכָּל הַהַפְגָּנוֹת הֲכִי טוֹבוֹת. אֲנִי אֵינֶנִּי יְרוּשָׁלַיִם עוֹד וְלֹא הָיִיתִי מֵעוֹלָם מָקוֹם כָּלְשֶׁהוּ גַּם לֹא עָרִים אֲחֵרוֹת גַּם לֹא מוֹשָׁב. עֲרָפֶל וְעַרְפִּיחַ וְאָבָק שֶׁהוּא אֲנַחְנוּ. לֹא עוֹד, לְעוֹלָם לֹא עוֹד. אַט אַט נִסְדָּק וּמְאוּמָה נִפְרָץ מִבֵּין זֶה, אֲבָל לֹא רַק." אך כמו שניכר בשורות אלה עצמן, ההפרדה הזאת בלתי אפשרית, נסדקת, נפרצת.

     הדבר היחיד שנותר בידי הדובר בשירים אלה הוא הכתיבה, המילים. ותקוותו היא כי המילים גם תתפשטנה בעולם ואולי תבראנה בו משהו חדש. כך בשיר "לומר דברים רבים": "וּמֶמְשְׁלוֹת יִשְׂרָאֵל לְדוֹרוֹתֵיהֶן וְהַמֶּמְשָׁלָה הַזּוֹ בִּמְיֻחָד וְהַפְגָּנוֹת שֶׁהָיִיתִי וְאֵלּוּ שֶׁלֹּא וּפָנָסֵי רְחוֹב שֶׁנִּכְבּוּ וְאַלִּימוּת, כָּל כָּךְ הַרְבֵּה אַלִּימוּת. דְּבָרִים שֶׁעָשִׂיתִי וּמָה שֶׁנַּעֲשָׂה בִּי. דְּבָרִים שֶׁרָאִיתִי וּמָה שֶׁנִּרְאֶה עָלַי. הָיוּ מִקְרִים עָשִׂיתִי דְּבָרִים. הָיוּ מִקְרִים דְּבָרִים נַעֲשׂוּ לִי. זֶה הָעוֹלָם. רְעָשִׁים וַחֲרָדָה, אֲבָל חֶמְלָה גְּדוֹלָה עוֹלָה. הִנֵּה, הַכּוֹחַ מְאַפְשֵׁר. מִלָּה תֶּחֱצֶה רַעַשׁ, בְּשֶׁקֶט גָּדוֹל וּבִדְמָמָה תִּתְפַּשֵּׁט. וַיְהִי, אוּלַי. מֻתָּר לְהַשְׁווֹת וְלֹא צָרִיךְ. וְהַמִּלָּה תֵּעָשֶׂה לְדָבָר וְהַדָּבָר יִתְפַּשֵּׁט בָּעוֹלָם. בְּשֶׁקֶט, אַט אַט."

     לבד מן המלים, ישנן כאן גם עדויות על חייו כבעל וכאב, ועל קיומו בטוֹב עִמם. אבל במציאות המטורפת שאנו חיים בה, אפילו להעיד על טוב אישי נאסר עליו. "עָדִיף לוֹ לֹא לִכְתֹּב שֶׁטּוֹב לוֹ לֹא לִכְתֹּב כַּמָּה הוּא נֶאֱהָב לֹא נָהוּג לִנְהֹג כָּךְ בְּגֶבֶר. עָדִיף לִכְתֹּב שֶׁהוּא בּוֹדֵד וְהָעוֹלָם שָׁכַח, עָדִיף לְהִתְמַקֵּד בַּכַּעַס, בָּעֶצֶב וּבַשְּׁכוֹל, הֶרֶס עַצְמִי וְאֶפְשָׁרוּת שֶׁלֹּא לָצֵאת מִזֶּה לְהָרִים אֶת הָרֹאשׁ וְלַחְזֹר אֶל הַחַיִּים. אִשְׁתּוֹ וְהַיְּלָדִים לֹא צְרִיכִים שֶׁיִּכְתֹּב עֲלֵיהֶם שִׁירִים. יֵשׁ דְּבָרִים אֲחֵרִים. טוֹב לוֹ, אֲבָל הוּא לֹא צָרִיךְ לְהִסְתַּבֵּךְ. הוּא לֹא יִכְתֹּב עַל כָּךְ לְעוֹלָם."

     כאשר קוראים את כול השירים בספר המיוחד הזה נגלה טבעו כעין קְוִילט, שמיכת טלאים, מִרקם מופלא של שירה חכמה ועמוקה, שירת מחאה אנושית, לאומית ואישית, הכתובה מתוך זעזוע, כאב, צער ואהבה עמוקה למקום הזה. לטעמי, זהו אחד מספרי השירה החשובים הרואים אור בתקופה אפלה זו. הוא גם ישרוד הרבה מעבר לה, מפני שהוא כתוב כנבואה על-זמנית ועם זאת קונקרטית מאד. והוא מרגש ומטלטל ומחייב קריאה חוזרת בו, הרבה פעמים, כדי לרדת עד עומקו.