מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִיבַיִךְ, מִמֵּךְ יֵצֵאוּ.

     הערב, למראה בני-הנוער הרבים מן המחנה הדתי לאומי, שהתבצרו בתשעת הבתים המפונים בעפרה, ישבו ושרו ואף מיררו בבכי, שעה ששוטרי ישראל הרחיקו אותם מן הבתים כדי לקיים את צוו של בית המשפט העליון, חשכו עיניי. נזכרתי בניב הזה, המופיע בכותרת הפוסט, 'מהרסייך ומחריבייך ממך ייצאו.'

     "תראה מה זה, איך המחנה הלאומי השחית את נפשם של בני הנוער האלה," אמרתי לאבי, שישב וצפה אתי יחד בטלביזיה, "מבלבלים עליהם לגמרי את דעתם. אחרי כן החבר'ה האלה, שהם בני נוער מצוינים, מתגייסים לצבא ונהיים בו לוחמים קרביים וקצינים. אם יש משהו שיקרע את צה"ל לגזרים זה הדבר הזה, שיבוא לידי מבחן שעה שיצטרכו לפנות כאן ישובים ולכנסם לגושים במסגרת הסכם שלום."

      הניב 'מהרסייך ומחריבייך ממך ייצאו' לקוח מנבואת ישעיהו בפרק מ"ט. משמעותו הפוכה לזו שאימצנו לנו. בפרק זה מנחם הנביא את עמו על הרס ארצו בידי כובשים זרים, ומבטיח לו את גירושם, ואז את כינוס בני ישראל מכול תפוצות הגולה לקראת אחרית הימים.

     חציו הראשון של הפרק מתמקד בהתקדשות הנביא לשאת נבואתו. חציו השני פיוטי וכואב. הוא מדמה את ארץ ציון לאם שכולה, המבכה את אבדן בניה ומבטאת את געגועיה אליהם בפני האל. והאל משיב לה, בדיאלוג מלא נוחם והבטחה לגאולה: "וַתֹּאמֶר צִיּוֹן, עֲזָבַנִי יְהוָה; וַאדֹנָי, שְׁכֵחָנִי.  טו הֲתִשְׁכַּח אִשָּׁה עוּלָהּ, מֵרַחֵם בֶּן-בִּטְנָהּ; גַּם-אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה, וְאָנֹכִי לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ.  טז הֵן עַל-כַּפַּיִם, חַקֹּתִיךְ; חוֹמֹתַיִךְ נֶגְדִּי, תָּמִיד.  יז מִהֲרוּ, בָּנָיִךְ; מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִיבַיִךְ, מִמֵּךְ יֵצֵאוּ.  יח שְׂאִי-סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי, כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ-לָךְ; חַי-אָנִי נְאֻם-יְהוָה, כִּי כֻלָּם כָּעֲדִי תִלְבָּשִׁי, וּתְקַשְּׁרִים, כַּכַּלָּה.  יט כִּי חָרְבֹתַיִךְ וְשֹׁמְמֹתַיִךְ, וְאֶרֶץ הֲרִסֻתֵךְ:  כִּי עַתָּה תֵּצְרִי מִיּוֹשֵׁב, וְרָחֲקוּ מְבַלְּעָיִךְ.  כ עוֹד יֹאמְרוּ בְאָזְנַיִךְ, בְּנֵי שִׁכֻּלָיִךְ:  צַר-לִי הַמָּקוֹם, גְּשָׁה-לִּי וְאֵשֵׁבָה.  כא וְאָמַרְתְּ בִּלְבָבֵךְ, מִי יָלַד-לִי אֶת-אֵלֶּה, וַאֲנִי שְׁכוּלָה, וְגַלְמוּדָה; גֹּלָה וְסוּרָה, וְאֵלֶּה מִי גִדֵּל–הֵן אֲנִי נִשְׁאַרְתִּי לְבַדִּי, אֵלֶּה אֵיפֹה הֵם. "

     אבל הפרק הזה לא מסתיים בדברי הנוחם של ה', אלא בשאלה הרטורית של ארץ ציון, "אלה, איפה הם." ועל כך אני מבקש לעמוד כאן.

     חזון אחרית הימים מדבר על שיבת ישראל לארצו, ביאת הגואל, תקומת המקדש והחיים כמופת לעמים אחרים. יש המפרשים כי הוא מדבר גם על חיים במדינת הלכה קנאית. אני מעדיף לקראו כחזון הומניסטי של עם, החי על פי הערכים ההומניסטיים שלו, כפי שבוטאו במקרא (בצד אכזריות כלפי עממים אחרים, התנשאות עליהם והיבדלות מקרבם).

     הסימן לבוא המשיח הוא שיבת ציון. אבל שיבת ציון אינה אפשרית כיום, משום שהיהדות ההלכתית העמידה עצמה כשומרת שערי ישראל וכנוטרת חוק השבות, בהיותה הקובעת מיהו יהודי לצורך בואו ארצה. בשל גלויות ישראל ורדיפותיו, במשך אלפיים שנה, התגלגלו יהודים בכול ארצות תבל והולידו בהם ילדים לנשים נכריות, או נשים יהודיות נישאו לנוכרים והתעברו מהם. התופעה הזאת היא פרי הגלות והרדיפות, והרצון העיקש של בני ישראל לשמור על קיומם. והיא התגברה מאוד עם גירוש ספרד ואחרי כן עם הקמת האינקוויזיציה. עשרות מליוני צאצאים של מגורשי ספרד חיים כיום בדרום אמריקה. צאצאי יהודים רבים חיים בהודו-סין. רבים מהם מבקשים לעלות ארצה כדי לשוב אל יהדותם. אבל הרבנות הראשית והמחנה הדתי-חרדי מונעים זאת מהם. בזה הם עוצרים ולמעשה מונעים את שיבת ציון, את בוא המשיח ואת גאולת ישראל.

     הערב הבנתי, שהמחנה הדתי-לאומי עושה דבר דומה. הוא מדבר בכפל לשון. לכאורה הוא מדבר על שיבת ציון, על ישוב הארץ, על קדושת הארץ, על הקשר הבלתי ניתק לעפרות ישראל. בפועל הוא מחנך את בניו לכיבוש ולגזל, לאמונה שכול מי שאינו יהודי הוא בגדר 'עמלק,' וכול מי שאינו יהודי לאומי, אלא סתם יהודי ישראלי, כמוני כמוכם, הוא חצי גוי.

     המחנה הדתי-לאומי, במוטציה המשיחית שצמחה על חורבות מפד"ל ההיסטורית, הוא לא כוח בונה לאום, אלא כוח מפרק חברה, מחסל ערכיה על ידי עיכולם מבפנים. הוא משבר את החברה הישראלית לגזרים ובונה בחברה ובצבא פוטנציאל נורא למלחמת אחים.

     מלחמת אחים, רבותיי, יכולה לתפוס אופנים שונים. היא לא חייבת להיראות כמו בסוריה. היא יכולה להיראות גם ברבבת בני נוער חובשי כיפות, השרים שירי געגועים לציון ובוכים מרה שעה שמפנים אותם, בידיים וברגליים, מבתי יהודים שנבנו על קרקע גזולה.

     מלחמת אחים יכולה להיראות גם בחקיקה פראית, מנוולת, בניסיון להגביל את זכות העתירה לבית המשפט העליון, בהשתקת כלי התקשורת, ובעוד צרות חולות שאת כולן אנו רואים לעינינו עכשיו.

     המעצרים של אנשי שמאל ואמנים המוחים נגד עוולות הממשל כבר כאן. השלב הבא יהיה מאסרם הממושך של אנשי יצירה ותקשורת. זוהי מלחמת אחים רכה, נעימה, מסבירת פנים ומדברת גדולה בשם אותם ערכים שכולנו שותפים להם כביכול – אהבת הארץ, זכות קיומו של העם היהודי על אדמתו, ועוד – אבל מדובר בערכים מחופשים, בכפל לשון, בבלבול דעת מוחלט.

*

     היום קיימתי מפגש סופר עם תלמידי כיתה י"א בבית הספר 'משגב.' ביום חמישי אחזור על כך. המפגש היה מרגש. ניתחנו יחד את שירו של המשורר היהודי-אמריקני, שעלה ארצה והיה למרצה לפילוסופיה יהודית, ישראל אפרת עליו השלום:

אִישׁ יוֹשֵׁב וּלְפָנָיו צַלַּחַת עֲמֻקָּה

שֶׁל דֻּבְדְּבָנִים אֲדֻמִּים,

וּמִבָּזִיךְ עַל מַדָּף מִתְמַשֵּׁךְ חוּט קְטֹרֶת כְּחֻלָּה.

הוּא מֵרִים בִּצְבָת עֲדִינָה שֶׁל אֶצְבָּעוֹת חִוְרוּת

חֲמוּצִים וּמְתוּקִים

וְיֵשׁ יִתְעַקֵּם, יַפִּיל דֶּמַע אֶל תּוֹךְ הַצַּלַּחַת.

עַד יִיעַף, רֹאשׁוֹ נָד, הַתַּלְתַּל הַכָּחֹל

שׁוֹקֵעַ אַט אַט –

וְיֶלֶד הוֹלֵךְ עֵירֹם אֶל הַדֶּלֶת.

(מתוך ישראל אפרת, מלים ודממה,

ספריית פועלים, 1973)

בכל פעם שאני מלמד שיר זה, אני מבקש לקראו עד תום, ואז לשוב ולקרוא שורה אחת בלבד, ואחריה עוד שורה ועוד, כדי לראות איך השיר פועל. הקריאה הראשונה מציירת תמונה מוחשית מאוד בתודעתו של הקורא. הקריאה השנייה עומדת על עקרונות הציור והקומפוזיציה שלו.

השורה הראשונה מראה אדם פסיבי, ומתמקדת ביחס בין האדם לבין אובייקט בחלל. שורה זו אינה מסגירה שום רמז לגבי ההֶקשר, המרחב שבו יושב האדם מול הצלחת. לכן אנו מתמקדים ברכינתו של האדם על צלחתו, ובעומק הצלחת. יש לשים לב לקשר הצלילי בצירוף "איש יושב" (הישנות ה‑י' וה‑ש'), היוצר סמיכות צלילית בתיאור הדמות, ולפתיחה הנפשית שיוצרת המילה "עמוקה" – הן משום שהיא מסתיימת בתנועה והן משום שהיא מופיעה בסוף השורה, וכך מעודדת את ההפלגה אל העומק, או אל המרחב.

השורה הבאה ממקדת אותנו פנימה, בתוך עומק הצלחת, בדובדבנים האדומים. ההתמקדות נעשית בכלֵי הלשון והציור: יש הישנות צלילי ה‑ד' וה‑מ' בביטוי זה, היוצרת קשר צלילִי חזק מאוד בין שתי המילים. כן גם הצבע האדום הוא צבע חם, וכמו בתמונת שמן הוא גורם לעין 'להיכנס' אל תוך הקומפוזיציה, אל תוך התמונה.

השורה השלישית מוציאה את הקורא מן הפנים אל החוץ, ויוצרת את ההקשר המרחבי והוויזואלי של התמונה כולה. "בּזיך" היא מילה לצִיוּן כלי קדמון להחזקת מקל של קטורת. להערכתי, ישראל אפרת החליט להשתמש דווקא במילה גבוהה ולא מוּכּרת, כדי ליצור בראשית השורה נקודת כובד לשונית, שתחזק את ההמראה בהמשכהּ. שימו לב לפועל "מתמשך", המנוסח, כמו הפועל "יושב", בהווה, וכן לצירוף המילים "חוט קטורת כחולה". שלוש המילים הללו מחקות, בשִׁרשׁוּר הצלילי שלהן, את תנועתו של חוט הקטורת בחלל. שכן, בכל אחת משלוש המילים ישנם צלילים שהיו בקודמתה. כדי להמחיש זאת, אעתיק את המילים בתעתיק אנגלי, ואת האותיות הנִשנוֹת אכתוב באות גדולה, כמקובל:

CHooT KToreT KCHoola

הצליל ח' נמשך עד אל המילה האחרונה ברצף, ה‑ט' נשנית במילה השנייה וגם בשלישית, ויחד עם הישנות ה‑ק' הם יוצרים את הימשכות השורה כולה החוצה, באורח הממחיש את נסיקתה של הקטורת מעלה מעלה. כמו כן, הצבע הכחול הוא קונטרסטי לצבע האדום שמקודם. הוא צבע קר, הגורם לְעֵין הצופה 'לצאת' מעומק התמונה אל החזית שלה, וממנה – החוצה, אל העולם. בבית אחד, בשלוש שורות, מצליח ישראל אפרת לצייר תמונה פיגורטיבית לפי מיטב כללי הצבע והקומפוזיציה.

הבית השני פותח בפעולה. האדם שוב אינו פסיבי, הוא עושה משהו. הפעולה נעשית באמצעות צירוף נפלא של רוך וחוזק, במטפורה "צבת עדינה". הצירוף הבא, "אצבעות חיוורוּת", מערב מוחש ומופשט ומקביל אותם לצירוף הרוך והחוזק שהופיע מקודם. שימו לב: לא מדובר כאן באצבעות שהן חִוְרוֹת, אלא באצבעותיה של הַחִוְרוּת. זוהי מטפורה יפהפייה, המחברת בין מוחשיות האצבעות האנושיות לַמופשטות הרַבּה של הַחִוְרוּת.

השורה הבאה, "חמוצים ומתוקים", מחזקת את התחושה שנֵעורה בשורה הקודמת, לפיה השיר נע כל הזמן בין קטבים: אדום-כחול, רך-עדין, מוחש-מופשט, חמוץ-מתוק. החרוז הלא-שלם Xים (חמוצים-ומתוקים) מחזק את המוחשיות והחושניות של הדובדבנים כאן.

השורה השלישית, "ויש יתעקם, יפיל דמע אל תוך הצלחת", היא מעניינת, משום שהיא מביאה אותנו לקפיצת מדרגה בהבנת השיר. אנו יודעים שאכילת דובדבנים, אם חמוצים ואם מתוקים, אינה אמורה לעורר בכי או דמע. לכן אנו מפעילים מיד, מבלי‑משים, את יכולת ההכללה שלנו על התיאור ומסיקים, שהוא נסב על מסלול חייו של אדם, הנע כל ימיו בין מצבי חיים שונים – טובים ורעים, נעימים ופחות נעימים. רק הסבר זה יכול ליישב את הסתירה בין אכילת דובדבנים לבכי. המילה "דמע" אף היא מילה 'גבוהה' מאוד. אפשר היה לכתוב 'דמעה'. אבל המילה 'דמעה' הייתה מחלישה את היגון המובע במילה 'דמע'. עומק היגון המוקרן מעמקי מילה זו אף הוא גורם לנו לפענח לאחור את השיר כתיאור של חיים מראשיתם עד אחריתם. גם המילים "ויש יתעקם" מחזקות פענוח זה. מקודם האיש ישב נייח. עכשיו, לפעמים, הוא מתעקם, נע אל כיווּן הצלחת. נע בנתיבי חייו.

הבית השלישי מחזק מאוד את אפשרות הקריאה הזאת. הביטוי "עד ייעף" הוא ביטוי גבוה, ולכן איננו מייחסים אותו לעייפות סתמית של טרוֹם שינה, אלא לעייפות הזִקנה, לעייפות של סוף החיים. התנודה האיטית של הראש, המתוארת כאן, מחזקת רושם זה. "התלתל הכחול" הוא מטפורה לחוט הקטורת, אבל שקיעתו וקצב השקיעה שלו מחזקים את הרושם, שמדובר כאן בקץ החיים.

השורה האחרונה היא חידתית. הילד העירום היוצא אל הדלת עשוי להיות נפשו של האיש ההולך לעולמו, בנו היוצא אל חיים חדשים תחתיו, ועוד. מה שברור הוא, שהדלת המופיעה כאן מוסיפה לאפיון המרחב שבו מתרחש השיר כ'בית'. היא גם מסמנת את הקו שבין בין הפנים לבין החוץ, בין הסוף לבין ההתחלה.

השיר כולו נע בין קטבים ובין מצבים. התנועה מתוארת בו בכמה פעלים: יושב‑מתמשך‑מרים‑יתעקם‑יפיל‑ייעף‑נד‑שוקע‑הולך. שורת הפעלים הזאת היא מֵרב אפשרויות התנועה בחייו של אדם, מן הפסיביות, דרך התנועה מעְלה, וכלה בהתעקמות האיטית כלפי מַטה עד הדעיכה הסופית. היא גם מסתיימת ביישור קו – בפועל 'הולך' – המקנה איזו תקווה לעתיד.

ישראל אפרת היה משורר נפלא, שעשה את מלאכתו בחָכמה ובזהירות. הוא צִייר במילים, הכיר היטב את כוחה של לשון השירה, וידע כיצד להפעיל לשון זו באופן רהוט ומדויק.

*

     בתום המפגש עם התלמידים, שגילו ערנות ועניין בשיר ובסיפורי האישי כאדם וכיוצר, עברתי מבית הספר 'משגב' למשרדי המועצה האזורית, באותו מתחם. בשעה 13.45 התקיימה שם ועדת הקליטה האזורית. התיישבתי למול נציגת המועצה ולמול נציגת החטיבה להתיישבות של הסוכנות היהודית. הן שאלו אותי לתולדותיי, והתעניינו למה בחרתי לעבור מנווה צדק בתל אביב דווקא לתובל.

     אז סיפרתי להן. סיפרתי להן על עצמי ועל חיי, על בניי, מיכאל ודניאל, ועל השנה הקשה שעברנו בשנה שעברה בגן העירייה, ואז על שתי הודעות שקיבלתי באותו יום, כתגובה לפוסטים בנוגע לחיפוש המקום הבא שלנו בצפון. הודעה אחת משכני וחברי, מבקר המוסיקה גיא טנא, תושב תובל, שהוא גם המורה לספרות שהזמין אותי לבית הספר. הוא הזמין אותנו בקיץ לבקר בתובל, והראה לי, מבחוץ כמובן, את הבית שאנו מתגוררים בו כעת, והפך לביתנו. ההודעה השנייה הייתה מחבר נעוריי, יובל אבנד, אדריכל ומהנדס ערים, שהפציר בי לוותר על רעיון ההתיישבות בגולן ולחפש תחתיו ישוב בגוש משגב, שיהיה קרוב לרכבת ולכביש גישה נוח למרכז הארץ.

     בזכות שתי ההודעות הללו, שהגיעו אלי באותו יום, ובזכות האווירה הקהילתית המדהימה בתובל, ובזכות הבית הזה, שעמד כאן ריק למעלה משנה ופשוט חיכה לי, בזכות כל הצירופים הללו, צירופי מקרים כביכול, ובעצם רשת סבוכה וברורה של 'זימוני גורל', קבענו את מקומנו כאן. והיום, יותר מבכול יום אחר בשלושה וחצי החודשים האחרונים מאז עברנו הנה, ברור לנו שזה כבר סופי. שתובל הוא ביתנו, תודה לאל.

     ואם אין די בכך, הערב גם הייתה לי שיחת הורה עם הגננת, יעל. וגישתה בכלל, וגישתה החינוכית בפרט, העצות שנתנה לי, שיישמתי מיד עם שובי הביתה, נתנו את אותותיהם מיד. הילדים היו הערב שקטים באופן יוצא מגדר הרגיל, ישבו יחד עם חבר שאירחו אצלנו לחתוך סלט לארוחת הערב, ערכו בעצמם את השולחן, וישבנו ארבענו, אבא וסבא ומיכאל ודניאל, לארוחת ערב שקטה, בלי טלביזיה, ועם שיחה.

     יותר מזה אינני צריך כדי להיות מאושר.

     סליחה על אורך הפוסט, שיהיה לכם לילה טוב.