מחסום הכתיבה שלי סקסי לאללה. הוא בן 26, עורו שחום, שערו שחור, גופו צנום ומתוק ועיניו כחולות כים. בימים האחרונים הוא ניסה אותי פעמיים. אמש, רגע לפני שהתיישבתי לכתוב, הוא בדק: "אתה לא רוצה להיפגש הלילה? זה הלילה החופשי היחיד שלך מדי שבוע, וזה היום הקבוע שלנו."
"מצטער," השבתי לו, "יש לי התחייבויות קודמות."
לא רציתי לספר לו שאני מחויב הלילה לכתיבה שלי. זה היה הורס אותו. אז הסתרתי ממנו את הדבר, ונשארתי ער עד שתיים לפנות בוקר, כותב את הפוסט היומי שלי באנגלית ובעברית.
היום הוא הופיע אצלי שוב. זה היה חצי היום האחרון של הילדים בגן. בשעה 13.00 בדיוק יתחילו את חופשת הקיץ שלהם. זו חופשה מקוצרת, תודה לאל, רק בין 18 לאוגוסט ל-1 בספטמבר. אבל בימים האלה אהיה עסוק איתם בלבד.
"אתה לא מוכרח לכתוב היום," הוא אמר לי, "קח את זה בקלות, אילן. יש לך כול כך הרבה דברים אחרים לעשות."
כמעט התפתיתי לו. אבל אז בקע בתוכי קול זקן וחכם ואמר לי, שאתמול לא כתבתי כלום ברומאן הבא שלי, ואם לא אכתוב בו גם היום, מחסום הכתיבה שלי יתבסס בביתי על מנת להישאר. ואז אגלה, שהוא לא בחור סקסי בן עשרים ושש, אלא מפלצת בת אלף שנה. אתה חייב להילחם בו, אמר בי קולי החכם. היום אתה חייב להכפיל את מנת הכתיבה שלך, על חשבון אתמול.
אבל היום יום שישי, יום החופשה הראשון של ילדיי. הם לא יאכלו צהריים בגן, כך שאני חייב לבשל להם ארוחת צהריים. ומכיוון שמיכאל הזמין ממני פשטידת ברוקולי, בדיוק כמו שעושה קאמלה, המבשלת הערבייה הנפלאה מן הכפר למטה, עלי להתקשר אליה, לבקש ממנה (שוב) את המתכון ולרדת לכפר כדי לרכוש את המצרכים שאזדקק להם כדי לבשל את זה.
זה מה שעשיתי. הבאתי את הילדים לגן, עשיתי אימון אירובי של מחצית השעה בחדר הכושר הקיבוצי, ירדתי לערוך קניות בכפר, חזרתי הביתה, שמתי כל דבר במקומו, הכנסתי פשטידה לתנור וסיר ספגטי על האש, ואז ניקיתי את הבית לכבוד שבת.
כשסיימתי הסתכלתי בשעון. השעה הייתה 12.05. נותרו לי בדיוק עוד 25 דקות לפני שהיה עלי ללכת לגן, לאסוף ממנו את בניי ולהתחיל בזה את חופשת הקיץ. לא הייתה לי שום כוונה לתת לעשרים וחמש הדקות יקרות הערך הללו ללכת לאיבוד.
הוצאתי את מכונת הכתיבה שלי אל השולחן בחצר. התיישבתי לידה וכתבתי בה שלושה דפים הכי מהר שיכולתי. אז, ורק אז, נסעתי לגן.
חזרנו הביתה. אכלנו ונחנו. ידעתי שאחר הצהריים והערב עלינו לנהוג 45 דקות בכל כיוון אל קיבוץ לוטם. קהילת תובל שכרה את מתחם בריכת השחייה של לוטם כדי לערוך בו את חג הקיץ הקיבוצי שלנו.
נסענו לשם, פגשנו את כול חברי הישוב ובילינו עמם נפלא. מיכאל ודניאל שחו בבריכת השחייה, שיחקו עם חבריהם על מתקני המים המתנפחים, שהובאו לשם במיוחד, אכלנו ארוחת שישי על האש יחד עם חברי תובל, היה כיף. הצלחתי אפילו להחליף כמה מלים עם חברים מן הקיבוץ, שעמם רציתי לשוחח מזמן.
חזרנו הביתה בתשע בערב. רחצתי את הילדים, קראתי להם את הסיפור על הסנדלר והגמדים, ואחרי שנרדמו (בהדרגה, הם קפצו כמה פעמים למטה, מאשימים איש את רעהו שהוא מפריע לאחיו לישון, עד שהודעתי להם, שאם לא יילכו לישון לא יזכו בשום בילוי מחר) התיישבתי בחצר, וכתבתי עוד שלושה עמודים ברומאן הבא שלי.
ניצחתי. מחסום הכתיבה שלי נעלם, ונראה שלא ימהר לשוב הנה. הוא כבר הבין שאני יציב ועיקש, שאני מחויב לגמרי לכתיבה שלי, ושכול עוד אני כך, כול עוד אני מחובר לגמרי לשפיעה ולזרימה היצירתית שביקום ובתוכי, אין דבר שיוכל לפעול נגד זה.
הייתי שמח לו חברי בן העשרים ושש היה פנוי הלילה, לחגוג אתי את הניצחון הקטן הזה. אבל הוא לא פנוי. אולי אוכל לפגוש בו מחר, אולי לא. כך או כך, גם מחר אכתוב, ואין זה משנה כלל כיצד אעביר את היום עם בניי.
אם אתם יודעים משהו על חזון ועל מחויבות, אנא היכנסו לקמפיין שלי לגיוס המונים, ותמכו בו, ובי. התמיכה שלכם מאפשרת לי לכתוב מדי יום, מבלי להיות מוטרד על ידי הבנקים.
הנה אילוסטרציה קטנה: היום חיכתה לי הודעה בתבת הדואר, שבישרה לי כי קיבלתי מכתב בדואר רשום. עכשיו ככה: מאז שקרס בית הקפה שלי, בשנת 2002, עם חובות כבדים, יש לי חרדה מפני מכתבים רשומים. אלה תמיד היו מכתבים מעורכי הדין של הבנקים או מהוצל"פ.
הגעתי, אפוא, למשרד המזכירות היום, די מבוהל. אשת הדואר הגישה לי מכתב רשום מבנק דיסקונט. הייתי בטוח שזה מכתב התראה רשמי, הדורש ממני את השבת מלוא חובי לבנק, רגע לפני נקיטת צעדיים משפטיים. לרווחתי, כשפתחתי את המעטפה גיליתי בה צ'ק ע"ס 80 ש"ח, שחזר אלי מהפקדתו בבנק. מסתבר שמישהו קנה ממני את הספר 'חדוות המין ההומוסקסואלי,' ואפילו זירז בי לשולחו אליו מיד, ושילם לי את תמורתו בצ'ק מחשבון שנסגר כבר מזמן.
שיבושם לו. העיקר שיהנה מן הספר.
אבל האנקדוטה הזאת יכולה להבהיר לכם עד כמה החרדה שלי מן הבנקים גדולה, ועד כמה חרדה כזו יכולה לשתק אותי ככותב.
אז הנה זה, כאן. הקמפיין שלי. ושתהיה לכם/ן שבת טובה.
