יומן מלחמה (106+109).
בפעם הראשונה בחיי, אף על פי שהתחסנתי נגדה תשע פעמים, חליתי בקורונה. אני מתמודד איתה כבר 4-5 ימים, ולוקח פקסוביד כדי שמצבי לא יחמיר. בהיותי אב יחידני לתאומים, בן 64, עם מחלת לב, כלי דם וסכרת, ואחרי 50 שנות עישון, כדאי מאד שלא תסתבך.
זו מחלה מפרכת. מעודי לא חשתי כאלה רגעים של חולשה פיסית. אבל יש בזה גם יתרונות. היא גמרה בבת-אחת את התקפי החרדה שהיו לי מפני הפלישה בצפון, חיסלה את התקף האלרגיה העונתי הקשה שהייתי נתון בו ומעניקה תחושת הישג לכול דבר שאני כן מצליח לעשות: עוגת ביסקוויטים לדניאל, שעוגת הגבינה פירורים שעשיתי לו לא מצאה חן בעיניו, מפני שהביסקוויטים בה מפוררים ואי אפשר לנגוס בהם ככה שהכול ייזל מכול כיוון; קיפול כביסה שעמדה כבר שלושה ימים בשמש; השקיית הדשא או האכלת בעלי החיים.
עד היום הצלחתי אפילו לעשות מדי יום את האימון הארובי שלי, על ההליכון בבית, בעצימוּת מופחתת, ולכתוב פרק מדי בוקר בספרי הבא. אבל דווקא הבוקר, שקמתי בו מאושש לחלוטין כמדומה, בן-שעה התהפכה תחושת העוז והעזוז שחוויתי לתחושת חולי. מתחושת בריאות – לתחושת מוות, בתוך פחות משעה. לא היה לי כוח לזוז.
מכיוון שאני מועמד כציר לוועידה האחת עשרה של מפלגת העבודה, במחוז הקיבוצים, זה בכול זאת יום משמעותי. אז התיישבתי ליד שולחן העבודה, עזרתי לחברים/ות והכנתי להםן רשימות מומלצות ומומלצים. לכתוב, לערוך או לשכתב לא הייתי מסוגל היום. גם לא לנקות את הבית כמו מדי יום רביעי. כן הצלחתי, עכשיו, להכין בצק ללחם מחמצת. עכשיו נראה אם גם אהיה מסוגל לעצבו לקראת אפייה.
רק עכשיו אני מבין מה עברו ילדיי כשחלו בה. זו מחלה מנוולת. ואני לא מאחל אותה לאיש. המפתיע הוא, שאף על פי שהתפרצה פה כעת מחדש, כמעט ולא ניתן להשיג בבתי המרקחת ערכות בדיקה לקורונה או מסכות הגנה מפניה. זה מאד משונה. גם אם הפכה כבר ל’שפעת עם יחסי ציבור’, היא בכול זאת מחלה מתישה, מסוכנת לחלקנו ומדבקת. כדאי שמשרד הבריאות ידאג לחידוש המלאי של בדיקות ומסכות בבתי המרקחת בישראל.
בתוך כך, קרו לי שני דברים מעניינים. האחד, חרמנות לא מוסברת. אומרים שזה קשור לפחד המוות. לא יודע. אבל זה הפתיע אותי. והדבר השני, מצאתי את עצמי מקלל ביידיש. או, ליתר דיוק, שומע קול פנימי מסוים מקלל בתוכי.
“גיי קאקען אויף א פענסטער אונד זאל א קאלטע וינד ברענענן דיין גרובע שמוציקע טוחעס.”
זו הקללה ששמעתי הלילה בתוכי. והיא שבה אלי הבוקר. לא אתרגם לכם אותה. אבל היא מטונפת.
נו טוב: “לך תחרבן דרך חלון והלוואי ורוח קרה תצרוב את התחת השמן והמלוכלך שלך.”
כן, כן, זה אחד מקולותיי.
יש בתוכי קול של יהודי נרגן, שמקלל קללות איומות ביידיש. יש בתוכי עיירה שלמה של יהודים. אבל אחד מהם עסוק בהמצאת קללות יצירתיות מאד. ביידיש.
אני לא יודע אם זה חלק מן הקורונה, שגורם לראש שלי תהפוכות יצירתיות כאלה, ועוד ביידיש. אני חושב שזה אומר, שהיידיש חיה בתוכי במסתרים, שבורה וחלקית כפי שהיא.
סבתא שלי המנוחה, שמתה מתאונה עם אופנוע בתחנת המרכזית הישנה של תל אביב בערב פסח, כשהייתי בן שש, הייתה מסרבת לתת לי אוכל במכולת שהייתה להם, בבית ‘האונייה,’ בפינת רחוב לבנדה בתל אביב, עד שלא אמרתי לה ביידיש “איך ויל איין זעמאלע מיט מרמלאדע” (אני רוצה לחמנייה עם מרמלדה). כך הקנתה לי את היידיש כשפת אם, או כשפת סבתא. חבל שלא הצלחתי לפתח אותה מאז בהתאם.
היא כנראה צדקה, סבתא. יש דברים שכדאי לומר ביידיש. יש דברים שאי אפשר לומר בשום לשון אחרת מלבד יידיש. כך, למשל, קללות כה יצירתיות, באישון לילה, בעודי שוכב במיטתי, חלוש מקורונה, וצוחק לעצמי.
קראתי לפוסט הזה ‘מידרגים’, כי אכן הקורונה הארורה הזאת הביאה אותי למידרגים חדשים של חרדה. חרדת הפלישה מצפון נעלמה, נדחקה, נבלמה מפני הדאגה לבריאותי ממש עכשיו, ברגע זה. זה נותן קצת פרופורציות, ועושה אבחנה בין פחדי ממש לבין חרדות הלב. ובזה יש בעבורי משום ברכה.
הוספתי שני מספורים לפוסט הזה, כי יש לי חבר טוויטר, יורם קליין, שעוקב בעקביות אחרי כול הפוסטים שלי, ואני לא רוצה לבלבל לו את הספירה. פוסט 106 עוסק ביידיש, ושכחתי לסיימו. אז צירפתי אותו כאן.
ותכף נצא שלושתנו לטקס הסיום של מיכאל ודניאל את בית הספר היסודי. הם עולים לחטיבת הביניים, ואני כמובן אהיה בטקס הסיום שלהם, חי, מת, או גוסס.
בינינו, התאפקתי לא לעדכן שוב את הצוואה שלי, כדי לא לתת לפחד הזה תוקף עלי. אז אני מקווה שהקורונה תעבור לי מהר כמו להם. חוץ מזה, תכף גלנט חוזר מאמריקה, ואז נדע אם פנינו למלחמה בלבנון או להפלת הממשלה בדרך להסכם אזורי. אמן.
