לאחרונה כתבתי מעט פחות בבלוג, מן הסיבה הפשוטה: העורכת שלי התקשרה, והודיעה לי שאנחנו כבר שלושה שבועות אחרי הדד-ליין לספר. אם לא אסיים לטפל בו, לא יגיע בזמן לשבוע הספר, שמייעדים לו בו מקום נכבד.
הוסיפו לזה את תחילת הסמסטר, עם המון סדנאות חדשות והצורך להסדיר הרשאות לאתר שלי לעשרות תלמידים, בדיקת עבודות, הורות וטיפול בבית, ותבינו מזה שאני כבר שבועיים חי כמו פורפרה. אבל מזה שלושה ימים גם ממוקד מאוד. שמתי בפעם המי יודע כמה בצד את כתיבתו של הספר הבא, חזרתי לספרי התחקיר של הספר העתיד לראות אור בקרוב, ואני כותב.
אני כותב מה שאני מלמד את תלמידיי לקרוא לו, בשם חיבה, 'כתיבה רעה.' מסתובב עם חבילת דפי A4 לבנים (כול מי שמכיר אותי יודע שאני בדרך כלל לא כותב על דפים אלה, אלא במחברת צהובה או במכונת כתיבה), ועט פיילוט, וכותב. משרבט במהירות שורות על גבי שורות, מבלי להתעכב עליהן בכלל. מתיר לעצמי לכתוב רע, מפני שזו הדרך הכי יעילה לעקוף את הצנזורה הפנימית ואת מחסומי הכתיבה. ובדרך כלל, כשהכתיבה הזאת עוברת מכתב-יד לחומר מוקלד, אתה מגלה שבעצם היא לא כתיבה רעה כלל, אלא פשוט משוחררת.
"אתה מרגיש שאתה במוזה של כתיבה?" שאל אותי הערב חברי הטוב, אחותי ערן.
"לא מחכים למוזה, מכריחים אותה," השבתי לו בתוספת חיוך בצ'ט.
זה מה שאני עושה בשלושת הימים החולפים. חוזר לחומרי תחקיר, וכותב במקביל. הרבה. ומחר בלילה או במוצאי שבת גם אקליד את הכול, ובימי ראשון ושני, שבהם הגן בתובל פועל, גם אערוך ואשכתב את כול זה, ואסיים את הספר.
על אי הטעם בהמתנה למוזה אני מדבר הרבה בסדנאותיי. אבל רק לעתים רחוקות אני מדבר גם על הטעם הרב בכתיבה עם דד-ליין. הכתיבה עם מועד סיום ברור מחייבת את הדמיון היוצר לבעבע, ואת היד הכותבת לעבוד. היא זרז מדהים של תהליכים. לכן אני גם מתרגל אותה. בימים כתיקונם אני מעמיד לידי לעתים שעון מעורר (בסמרטפון), מכוון אותו לרבע שעה וכותב בלי הפסק. בזמנים דחופים כמו אלה, אני פשוט מפנה הכול מסדר יומי, מתיישב, שם את העט על הנייר וכותב עד שכוחותיי אוזלים. אין דרך אחרת לעבור בה את המרווח הריק, שרק אתה יודע לשים עליו את האצבע, רק אתה מרגיש אותו, אתה והעורכת שלך, בין גופו של סיפור לבין סיומו.
במקביל לכול אלה התפרסם היום הטור הראשון שלי בעיתון האזורי 'על-הגוש,' וכבר הזמינו אצלי את שלושת הטורים הבאים, שעלי לכתבם, אני מטפל ביחסי הציבור של שלושת כרכי השירה החדשים שלי וביחסי הציבור לספר-שיריה של תלמידתי לשעבר, גילה ברסקי, 'נוף חסר זיכרון,' ספר שירים מהודק ויפהפה, ובצאתו לאור של 'חשוקה,' ספרה של חברתי אורנה גאון-רוזנבלום, ועוד. כזה זמן עסוק כבר מזמן לא היה לי. אבל אני שמח בזה. אני אומר לעצמי, שכאשר אני עובד עד כלות אני בשיאי. לא מדוכדך, לא יגע, ממוקד מטרה ומלא חיות.
וגם מזג האוויר בחוץ עוזר לי בזה.
היום היה כאן יום שמשי חם, שהטעים אותנו איזו שפעה צפויה לנו בהמשך האביב והקיץ הגליליים. בנסיעתי הבוקר מתובל לכושר בכרמיאל, ומשם למשגב, למפגש עם המטפלת המשפחתית, שהתחלתי להיפגש עמה בשבוע שעבר, כדי לקבל ממנה הדרכה הורית, ראיתי המון עצים פורחים בצדי הדרכים, הן בכרמיאל והן מחוצה לה, בהרים. חלקם היו שקדיות, זה ברור. אבל היו שם עוד עצים פורחים בתפרחות ורודות-סגולות נהדרות, וריח בשום עלה באוויר. התרוננות הגוף אחרי אימון כושר, שמחת הלב אחרי מפגש קצר לקפה ועוגה ב'ארומה' עם תלמידתי לשעבר, יעל, ב'ארומה' כרמיאל, כול אלה מילאו את לבי.
ומהערב אנחנו כבר מועמדים רשמית לחברות באגודת מתיישבי תובל. משמעות הדבר היא, שכול חברי תובל מוזמנים להצביע בקלפי הישוב לגבי קליטתנו בו. ההצבעה החלה הערב ותימשך עד מוצאי שבת. ואי"ה, והחברים בישוב, ביום ראשון כבר נדע אם נקלטנו בו והפכנו אותו לביתנו. רגשית ונפשית וחומרית זה כבר קרה לנו מזמן. עכשיו הזמן לקבל את אישור החברים לזה.
אז עכשיו תבינו, שאם אני לא כותב, זה לא שאין על מה. זה שאין זמן.
אבל לשני דברים נוספים אני מוכרח להתייחס.
היום אחר הצהריים ליוו אותי הילדים לפינת המיחזור, להשליך אשפה (מופרדת!). מיכאל מצא שם מתגולל מין פתיל מחומר פלסטי מוקצף, כנראה כיסוי לצינור כלשהו. הוא נופף בו בחדווה בידיו, ואז ניגש לדניאל, מסר לו אותו ואמר לו: "דניאל, אתה תהיה המלך ואני אהיה העבד." והתחיל לשחק איתו.
"יש לי הצעה," פניתי למיכאל, "למה שאתה לא תהיה המלך והוא העבד? אתה תמיד נותן לו את תפקיד המלך."
"כי אני אוהב להיות עבד," השיב לי מיכאל.
המון מחשבות חלפו במוחי אותו רגע. על כך, שבחוכמתו הוא מאציל מעצמו לאחיו, החזק ממנו בעוצמתו הרגשית והפיזית, כדי להימנע מחיכוך איתו, ולהרגיעו מראש, ועל כך, שזה עלול להנציח את עצמו בתבנית רגשית לא טובה, ולבוא לידי ביטוי בגיל מאוחר יותר בדברים אחרים. ויותר מכול, על כך שעלי לספר זאת למדריכת ההורות שלי – אבל, כמו שסיכמתי איתה רק הבוקר, לא להתערב, לתת להם ללמוד את עולמם, את גבולותיהם ואת חוקי המשחק הקרוי מציאות. להשגיח רק שלא יפגעו פיזית איש ברעהו.
אז השתתקתי והנחתי להם במשחקם.
עניין אחר, ממש בשולי הדברים, הוא המריב יגאל לווינשטיין. ממקימי המכינה הקדם-צבאית בעלי. אני לא אקרא לאיש הזה רב, אלא מריב. אין הוא זכאי לתואר רב בעיניי, מפני שהוא מחלל את קדושת ישראל בזוהמת לבו ובטומאת פיו. אומללים הם אלה השומעים את שיעוריו וחלילה נוהים אחריו. אדם כזה ראוי שיעמוד לדין בגין הסתה ויורחק מכול משרה חינוכית או ציבורית. ייתכן שכדאי גם לשלחו להסתכלות פסיכיאטרית. הוא מסוכן לעמו, למגזרו ולקהילתו. וגם לעצמו הוא מסוכן, בחזרו על דברים בגינם כבר הוכרח להתנצל. הוא אדם חולה, לפחות בערכיו המעוותים אם לא ביותר מזה. אבל מכיוון שאינני איש מקצוע מתחום הנפש, אינני יכול לקבוע לגביו מסמרות. לעומת זאת, אני חש בטוח מספיק ביהדותי ובערכיי, וגם בהומוסקסואליות שלי, כדי לומר – האיש הזה הוא לא רב, אלא מריב, וכאשר נציגם של כוחות הטומאה חובש כיפה, אין בזה כדי להפכו למלאך. הוא שד מקטרג ומדיח, קליפה, ורק בעולם ערכים מהופך ומעוות הוא עשוי להתקרא 'רב.'
פורים שמח ושבת שלום חברות/ים.
