החיים, הכתיבה, ההורות ומה שביניהם (221).
היום, אחרי כמה ימים של ספיגת רעל בטוויטר, הרגשתי שעלי להתנקות ממנו. זה התחיל בשעת בוקר מוקדמת. ישבתי כדרכי על הכיסא בכניסה לבית, לכתוב דפי בוקר, והבטתי בעשב הגבוה, שיבש והיה לחומה של קש, שעיטרה והקיפה את המדרכה לכול אורך הפאה הדרומית של החצר. בעונות קודמות זרעתי ברוקולי במרווח שבין המדרכה לעצי האלון והצפצפה. כעת כל המרווח הזה היה מלא שיחים יבשים של עשב, בגובה מטר ויותר.
אחרי אימון המשקלות, האימון הארובי וארוחת הבוקר התקלחתי, התלבשתי – ואז מצאתי את עצמי כורע על המדרכה ועוקר בידיי את העשב היבש. אחרי כן גם נכנסתי לחצר, איגפתי את האלה מאחור, ועקרתי את השיחים העיקשים שהיו מתחתיה. לבסוף גירפתי בכפות ידיי את העלים היבשים, ופתחתי מחדש את המרווח בין המדרכה לבין העצים, לזריעה בטרם גשם.
חשבתי שאסיים בזה. אז התקלחתי שוב והתיישבתי בחצר האחורית, לערוך סיפורים בקובץ סיפורים של מישהו, שכבר הגיע הזמן לסיימו. ספרים חדשים כבר ממתינים לי לעריכה ועוד מתדפקים על דלתי. אבל אחר הצהריים, כשיצאתי החוצה עם קפה לחצר, ראיתי את סבך העשב האימתני באמת שצמח לי בכניסה המזרחית לחצר. הוא צמח שם במשך שנים, ולא העזתי לגעת בו מחשש שיש מתחתיו נחשים. אך כעת, שחבריי ילדותי הביאו לנו בשבוע שעבר פקעות של פרחים לשתילה, וזה המקום הכי נכון לטמון אותן בו, החלטתי שאני לא מוותר. לקחתי לידיי את הקלשון של הדוד זלמן.
כשהדוד זלמן, אחי סבתי, עלה ארצה מסיביר עם גולדה, אישה גוצה וקפוצת שפתיים, שעיניה אפורות והבעת מרירות תמיד שפוכה על פניה, הם הביאו איתם ליפט וקלשון. הליפט הוצב בחצר הבית שלנו ברמת השרון, ואחי יאיר ואני הפכנו אותו לבקתה סודית, כמו של הרביעיה הסודית של אניד בלייטון. הדוד זלמן, שהיה איש ברוך כפיים, בנה לנו בו פינת עבודה ובוידעם שיכולנו להשתרע בו כבמין קומת גלריה. וחוץ מזה היה הקלשון.
הקלשון הזה, אין לי מושג אם אכן הובא מסיביר או נרכש בארץ, הוא קלשון יצוק מברזל. שיניו ארוכות וחדות, והדוד זלמן, אח סבתי מצד אבי, השתמש בו כדי לעבוד בגינה שלנו. הוא וגולדה גרו בדירה קטנה בשיכון דרום, על גבול רמת השרון הרצליה, וכמעט מדי יום היה חוצה את שדה הכותנה, המנפטה והמזבלה, שהפרידו בין שיכון דרום לשיכון פקר, שגרנו בו, ובא לעבוד אצלנו בחצר, כדי לעזור בזה לאבא שלי, הבן היחיד של אחותו ששרד את השואה (לפני שנולד בארץ אחיו).
לזלמן וגולדה לא היו ילדים, והוא התייחס אלינו כאל ילדיו. רק שנים מאוחר יותר נודע לי, שכדי לברוח מסיביר נטש שם אישה וילד, ושרגשות האשם לא הרפו ממנו מאז. את גולדה פגש בעיירת המוצא של המשפחה, ששב אליה כדי לחפש את קרוביו, רק כדי לגלות שאיש מהם לא נותר בה, אבל סבתי, אחותו, היא שעוררה מהומה בעולם, עד לראשי ממשלות ונשיאים הגיעה, כדי לאפשר את עזיבתם מברית המועצות ועלייתם לישראל.
כול אימת שהיינו באים לבקר אותם בדירתם היה הדוד זלמן מוריד לאחי ולי מן הבוידעם שהיה מעל השירותים בדירתו את ארגז הכלים שלו, ובו מטמון של ברגים. אהבנו מאוד לשחק בהם.
הוא מת באיזה יום שרק אחיי ואני היינו בבית. אביב אחי הצעיר התקשר והזעיק אותי הביתה מקן התנועה. הוא היה אז עוד ילד, וסיפר שגולדה צלצלה אלינו בבכי וצרחה שזלמן נפל על הארץ ומת.
טסתי מן הקן לדירתם בשיכון דרום. כשהגעתי לשם מצאתי את הדוד זלמן שוכב ללא רוח חיים על הארץ, וגולדה לידו מקוננת, וחובטת בידה על גופתו ועל הארץ. לא היה אפשר לעשות דבר, מלבד להזמין את חברא קדישא.
האיש החזק הזה, ששרד את הגולאג בסיביר, את ההמתנה לעלייה ארצה ואת חייו כעולה חדש ומבוגר בשיכון עולים, נפל ומת כמו עץ.
את הקלשון של זלמן שנוררתי מאבא שלי כבר מזמן. קצת אחרי שעברנו לגור בתובל. הוא עמד בחצר של בית ילדותי שנים, וכשהתחלתי לעבוד בחצר בתובל הזדקקתי לו. אבא ביקש שאשאיל אותו אבל אשיבו אליו. הוא כמובן נשאר כאן מאז.
הבוקר קרבתי עם הקלשון אל פקעות השיחים הגדולות, וקודם כול תקעתי את שיניו במרכז כול פקעת גדולה כזאת, כדי להרים אותה משורשיה. רק כך גם גיליתי על מה הפקעות האלה יושבות. על שתי שורות טפטפות שהיו חבויות מתחתיהן. לא פלא שהעשבים התרבו והתעבו שם כול כך. חכמים, עשבי הגליל האלה.
חפרתי והרמתי בזהירות את שני קווי הטפטפות מבין השיחים העבותים, ואז, כאשר ידעתי שלא אחורר אותן בשיני הקלשון, מה שקרה לי לא אחת בשנים קודמות, שבהן עוד לא הבנתי, שכול אדמת החצר מחביאה רשת טפטפות וצנרת מתחתיה, התחלתי לתקוע את שיני הקלשון מתחת לשיחים, ולהרימם. לתקוע ולנתקם משורשיהם. פעם אחר פעם ושוב, ושוב, עולה במלוא משקלי על קת הקלשון, כדי ששיניו תרמנה את שיחי הפרא הללו ותנתקנה את שורשיהם העיקשים מן העפר.
הייתי אחרי מקלחת, לבוש במכנסיים ארוכים, בגופיה ובחולצה. וגם בגרביים. ממש לא בגדי עבודה. התייזעתי, אבל המשכתי. ידעתי שעד שלא אהיה מסופק עד שלא אעקור את כול השיחים הסוררים הללו ואנקה כליל את חלקת העפר הזאת, בכניסה לחצר המזרחית ומימין לכניסה לבית. והייתי גם צריך להירגע.
אז עבדתי קשה. כמו חמור. אבל מקץ שעה ויותר החלקה התנקתה, ואני ערמתי את כול העשבים השוטים שצמחו בה אל תוך בָּאלה, כדי לרוקנה מחר בפינת הגזם.
בימים הקרובים אטמין את פקעות הפרחים בצד הזה של הבית. ומרווח שבין המדרכה לאלה ולאלון אזרע עוד ירקות. בהמשך השבוע אעקור עוד שיח שהתייבש בגינה, צמוד ללול התרנגולות, ואחשוף את חלקת העפר שצמח בה. יש שם חלקה של שני מטר רבוע, שראויה לזריעה ולשתילה.
אני לא מסוגל לכתוב כרגע. רק להכין מערכי שיעור ולעבוד חומרי תחקיר. כותב מעט מאד. בתפזורת. אבל עבודת הגינה מוציאה ממני את כול הרעל שמסתובב ברשתות החברתיות.
אני חושב ומרגיש שזו דרך טובה להתמודד עם זה. לשם כך ויתרתי אפילו על הליכה לגשר כרמיאל הערב, להפגין. הילדים דווקא ביקשו ללכת, אבל אני ידעתי שאני לא מסוגל כרגע להתמודד עם אלימות. גם לא מילולית. העדפתי לעקור עשב שוטה מגינתי. ואם תשאלו אותי, ייתכן שמצאתי כאן סטארט-אפ של ריפוי וצמיחה.
זו הדרך הכי טובה להתמודד עם מכונת הרעל. להתמיר את הרעל המתועב של הביביסטים והביבי-בוטים בצמיחה. זה מאד מטהר ומשחרר. ואם מתייחסים אליו נכון הוא אחלה דֶשן.
שיהיה לכםן שבוע טוב.
