אתמול בלילה, אחרי שהילדים נרדמו, ואחרי שחבר שלי יצא מכאן, ניגשתי אל חדר העבודה שלי, לסדרו עוד קצת. אמנם, עברו כבר למעלה משמונה חודשים, מאז היגרנו מתל אביב לתובל, אבל רק עכשיו אני מוצא פה ושם זמן לסדר את החדר.
אגב הזזת סלסלות מסמכים ממקום למקום נשרה מאחת מהן דבוקת פתקי ממו, ובה סיפור קצר, כתוב בכתב יד ומנוקד על ידי. שמו "מלאכים של כספית." כמו דברים רבים אחרים כאן, שמחכים להתגלות בפניכם, שכחתי בכלל שכתבתיו.
פרשתי לפני את הפתקים וקראתי בהם בפליאה. על יופיים, על כך ששכחתי אותם, על כך שפעם, נזכרתי, כתבתי שני מדריכים שלא ראו אור מעולם – המדריך לשיקום הנהנתנות, והמדריך לגידול מלאכים.
הנה הפתקים האלה:
טבעו של רעיון שהוא בא לפתע. משום מקום. ואז חשוב לכתוב אותו כדי לא לאבדו. אני מסתובב לשם כך עם חבילת פתקי ממו בתיק, בתוך ניילונית. כשיש לי רעיון כזה, אני כותב לי פתק ומניח אותו בתוך הניילון, לבל יאבד. כמו כן, יש לי תמיד בתיק חבילת כרטיסיות. אם בא לי רעיון לסצנה, או ליותר מזה, אני כותב לי כרטיסיה. וכמובן, תמיד ישנה עמי מחברת צהובה עם עט פיילוט, כדי לכתוב כול העולה על דעתי, בכול רגע נתון.
התוצאה של כול אלה היא שפע גדול ומבורך של יצירה. שערו בנפשכם, את 'מלאכים של כספית' ואת 'מלאכים של עופרת' וחבריהם כתבתי לפני 15 שנים, ועד כה לא התפניתי אפילו להקלידם.
מהו, אם כן, סדר יומי ככותב והתהליך שאני עובר עם כתיבתי?
אני כותב מדי בוקר שלושה דפי בוקר, במחברת מסוג אחד, ובהמשך היום – במחברת מסוג שונה. כך אני מבדיל בין דפי הבוקר לבין חומרי יצירה המתכוונים להיות כאלה. מקץ תקופה ארוכה של עבודה באופן זה, אני מתיישב להקליד את הפתקים ואת המחברות. עם סיום ההקלדה וההגהה אני מדפיס את הכול, על פי רוב מדובר בנפח דפים של עגלת שוק לשנת כתיבה, פורש את הכול וממיין – שירה, סיפורת, חומר לרומאן, חומרים אוטוביוגרפיים, הגיגים, מאמרים, טורים וכך הלאה.
רק בשלב הזה, פרישת החומר אחרי הדפסתו, אני בכלל מגלה מה ישנו מתחת ידיי. או אז אני מכין לי מין פרוטוטיפ, אב-טיפוס ראשוני, של הספר הבא, בדפים מוערמים זה על גבי זה, מבדיל אותו משאר הניירת, ומתחיל לעבוד. כותב סינופסיס לספר, פורש אותו מחדש על הארץ, ואז עובר עליו ברגליים יחפות, וכותב פתקי ממו בכל מקום שחסר בו משהו, כמו דמות או קו עלילה או פרק.
אחרי כל אלה אני מבודד לעצמי מה נושאי התחקיר שעלי לעשות בנוגע לפרוייקט החדש. עם זה אני נוסע לספרייה של אוניברסיטת תל אביב, מבלה שם שעות ארוכות בחדר הביבליוגרפיה, מחפש ספרים ומאמרים בנושאים שאני מתעתד לכתוב עליהם. יום אחד אני מקדיש לשליפת הספרים וכתבי-העת ממדפיהם. יום אחר אני מקדיש לצילום חומרים מתוך ספרים.
עם שובי עם ארגז חומרי התחקיר הביתה, אני מתיישב לקרוא. זה לוקח כמה חודשים. קריאה קשובה ומבעבעת, במהלכה אני מוצא עוד ועוד חומרי סיפור ורעיונות לכתיבה, מסמן הכול במרקר, מתרגם מה שאני צריך לתרגם כדי להבינו עד תום, ואז מצלם שוב את כול מה שקראתי, גוזר ממנו קטעים ומכין מהם כרטיסיות כתיבה.
רק אז, כשיש לי סינופסיס, כרטיסיות תחקיר ותדפיס ראשוני של חומר שכתבתי באופן אינטואיטיבי, אני מתיישב לכתוב את הגרסה הראשונה. זה אורך כמה חודשים, תקופה אינטנסיבית של חלימה וטלטלה.
כשאני מסיים את הגרסה הראשונה אני מדפיס עותק, הולך לבית קפה, ומקדיש כמה בקרים לקריאתו במקום אחר מזה שבו כתבתי אותו. זה מאוד חשוב, שינוי הסביבה הזה, מפני שזה מאפשר לי מבט אחר, בוחן ועורך, על החומר.
אני קורא בעיון ומסמן לי בעט כל מיני דברים בשולי הדפים, עורך את החומר תוך כדי קריאתו, ואם אני מרגיש שעלי להזיז פרק מפה לשם, או פסקה מפה לשם, אני עושה את הקופי-פייסט עם מספריים וצלוטייפ. כן כן. למרות שאני משתמש ותיק מאוד ויעיל מאוד במחשב. רק בדרך זו אני יכול לראות למול עיניי את תזוזתם של חלקי הטקסט ממקום למקום, ולראותם בצורה מרחבית, להבין את זרימת העלילה.
אחרי שאני מסיים את המעבר על הגרסה הזאת, אני מקליד את כול התיקונים למחשב, ומתחיל לכתוב את הגרסה הבאה.
זו דרך עבודתי מגיל ארבע עשרה, מאז כתבתי את השיר הראשון שלי, במחברת 'דפרון' עם שורות. אינני מוציא מתחת ידיי דבר שלא עבר תקופת צינון וכמה גרסאות. זו, בעיניי, הדרך היחידה להביא יצירה לידי הבשלה.
זו גם הסיבה שאני זקוק לזמן.
אינני יודע כמה זמן הקציב לי הקב"ה על האדמה הזאת. ודאי לי דבר אחד – מלבד ילדיי, שלומם ובריאותם, אסור לי ליתן לשום הסחת דעת להיכנס לעולמי ולגזול את זמני. קיבלתי את הזמן הזה מעם ריבונו של עולם ומעם הוריי כמתת, המתת המופלא של חסד החיים, ולא בכדי. עלי לעשות בו שימוש מושכל. לכתוב, לתקן, לפתח, להביא יצירה ועוד יצירה אל הבשלתן ופרסומן.
אשמח אם תצטרפו אלי במסע הזה, עם ספריי הבאים – שני רומנים היסטוריים חדשים, ספר הורות, קובץ סיפורים ועוד, בקיצור הדרך הבא:
https://www.mimoona.co.il/Projects/4206
אשמח כמובן אם תשתפו פוסט זה בעמודי הרשתות החברתיות שלכם/ן.
תודה ויום טוב,
אילן.
