את ספרו של אוסקר ויילד, “ממעמקים,” שראה אור בתרגומה הנפלא של ליה נירגד, בהוצאת מודן, קראתי מזווית קריאה מיוחדת. בעבורי, היה ספר זה לא רק מסה פיוטית, כתב אשם, עדות על רומן אהבים עז שקרס, אלא קודם כול כמדריך ליחסים בין-גיליים.
פתח הדבר לספר, אותו כתבה ארנית כהן-ברק, עורכת הסדרה לספרות יפה של הוצאת “מודן,” מלמד, כי אוסקר ויילד הכיר את הלורד אלפרד דאגלס בן העשרים ושתיים בביתו, שעה שהיה כבר נשוי, אב לשני ילדים, ואחרי שתי מערכות יחסים אינטימיות עם רוברט רוס ועם ג’ון גריי, אשר שימש לו כהשראה לכתיבתו הספר “תמונתו של דוריאן גריי.” דאגלס היה בנו של המרקיז התשיעי מקווינסברי, צעיר יפה תואר, סטודנט ללימודים קלאסיים (אותו נושא שוויילד למד, שנים מקודם לכן). דאגלס היה אז בשנתו הרביעית באוקספורד, כתב השירה וערך כתב עת ספרותי, שקידם הכרה בהומוסקסואליות. שניהם התחרות על ליבם של נערים צעירים, מערכת יחסים הרסנית.
“ויילד ודאגלס ניהלו אורח חיים בזבזי להחריד, שנועד להשביע את גחמותיו של דאגלס, ובאופן כלשהו גם לאשרר את מערכת היחסים ביניהם. אורח חיים זה התנהל במקביל לנישואיו של ויילד,” מספרת אורנית כהן-ברק. אביו של דאגלס ניסה לעשות הכול כדי להפריד ביניהם, וכאשר כינה את ויילד ‘סדומאי,’ החליט ויילד, בעידודו של דאגלס מאהבו, לתבוע את אביו בגין הוצאת דיבה. תביעה זו הייתה אחת מני רבות בין השניים, גם במסגרת הדין הפלילי. בסופו של דבר פתח אביו של דאגלס בהליכים להחזר הוצאות של משפט הדיבה, וויילד הוכרז כפושט רגל, וכול ספריו וחפצי האמנות שלו נמכרו. בסופו של דבר, השופט גזר על ויילד שש שנות מאסר עם עבודת פרך, וויילד עבר מכלא לכלא עד שהגיע לכלא רדינג. הוא שהה בכלא ממאי 1895 עד מאי 1897, וכתב בו, בין השאר, את ‘הבלדה בכלא רדינג’ ואת ‘ממעמקים.’
ויילד מת בנובמבר 1900. דאגלס מת ב- 1945, אחרי שנישא, התגרש, הפך לקתולי אדוק ופרסם סונטות בהן טען שוויילד הוא אבי התועבה.
‘ממעמקים’ פורסמה לראשונה בלונדון חמש שנים אחרי מותו של ויילד, בשנת 1904. אך רק בשנת 2013 זכתה לפרסומה המלא.
ברגעי השיא שלו, ‘ממעמקים’ הוא ספר מופלא. יש בו קטעי הגות על החיים ועל האמנות, הכתובים בשפה יפהפיה. הנה, למשל, קטע אחד על אודות הסבל:
“הסבל הוא רגע אחד, ארוך עד מאוד. איננו יכולים לחלק אותו לעונות, נוכל רק לתעד את גווניו ולרשום כל חזרה שלהם. אצלנו גם הזמן עצמו אינו מתקדם. הוא מתגלגל. דומה שהוא חג סביב מרכז אחד של כאב. השיתוק המצמית של חיים שכל פן שלהם מוסדר בתבנית קבועה, עד שאנו אוכלים ושותקים ושוכבים ומתפללים או לכל הפחות כורעים לתפילה על פי חוקיה הנוקשים של נוסחת ברזל; השיתוק הזה שהופך כל יום נורא לזהה עד הפרט האחרון לקודמו, מטיל את עצמו כמדומה על אותם כוחות חיצוניים שכל מהותם שינוי תמידי. על עת זריעה ואסיף, על קוצרים הרוכנים מעל הדגן ועל בוצרים המשתרכים בין הגפנים, על עשב הבוסתן המלבין מרוב פרחים קטומים או זרוע בנשורת פירות: על כל אלה איננו יודעים דבר, לא נוכל לדעת דבר. לנו יש רק עונה אחת, עונת הצער. גם את השמש ואת הירח דומה שלקחו מאיתנו. בחוץ היום אולי כחול וזהוב, אך האור המתגנב מבעד לזכוכית המחופה של הצוהר המסורג שתחתיו אנו יושבים אפור הוא, ומדולדל. בתא שלנו שוררים תמיד דמדומים, כשם שבלבנו השעה תמיד שעת חצות. ובממד המחשבה, בדיוק כמו בממד הזמן, אין עוד תנועה. מה שאתה אישית שכחת מזמן, או יכול לשכוח בקלות, קורה לי עכשיו ויקרה לי שוב מחר. זכור את זה, ותבין במקצת מדוע אני כותב לך, וכותב באופן הזה.”
כמשתמע מקטע זה, הספר כולו מופנה כעין מכתב ארוך אל מאהבו, הלורד דגאלס. לכן, קטעי ההגות הפילוסופיים מעורבים בהטחות אשם שונות שמטיח ויילד באהובו. הוא מנתח את אופיו ואת התנהגותו, בוחן ושופט אותו, מלקה אותו במילותיו חסרות הרחמים, אך מתוך כל הזעם הזה גם ניכרת אהבתו:
“שתיקתך נוראה. ואין זו שתיקה של שבועות או חודשים גרידא, אלא של שנים; שנים כשם שהן נספרות בהכרח גם על ידי אלה החיים בחופזה בחיק האושר, כמוך, ובקושי מסוגלים להדביק את רגליהם המוזהבות של הימים המפזזים וחולפים, ונשמתם נחטפת במרדף אחר העונג. זו שתיקה שאין לה תירוץ; שתיקה שדבר לא ימתיק. ידעתי שרגליך רגלי חומר. מי היטיב ממני לדעת זאת? עליך חשבתי כאשר כתבתי במכתמים שלי, שרגלי החומר הן המבליטות את ערכו של צלם הזהב. אך לא צלם זהב בעלי רגלי חומר הקמת לעצמך. מאבק הדרכים הפשוט, האבק שבו מתבוססת פרסות יצורים מקורננים, יצרת את צלמך המושלם כדי שאוכל להתבונן בו; ויהיה אשר יהיה טיבה של התשוקה החשאית שלי, עכשיו איני יכול לחוש כלפיך שום רגש מלבד בוז וזלזול. וגם, בלי קשר לכל הסיבות האחרות, האדישות שלך, חוכמתך הארצית, קשיות הלב שלך, תבונת הזהירות שלך – איך שלא תחר לקרוא לזה – הפכה מרירה כפליים בגלל הנסיבות המסוימות שליוו את מפלתי או באו בעקבותיה.”
המרירות שנתעוררה בלבו של ויילד בשל מסע הייסורים שגרם לו אהובו הצעיר היא עזה. הוא נדון לרצות את עונשו בידיעה גמורה, שהפך לשנינה ולקלס בחוגי החברה הגבוהה שהסתובב בהם, שפרטי אהבותיו נודעו לכול ובוזו בידי כול. אבל ויילד בורך ביכולת להתמיר את הבוז ואת הייסורים ואת הכאב לכוח יצירה:
“מזלם של הגנבים והמנודים המסכנים הכלואים כאן איתי שפר משלי במובנים רבים; המשעול שחזה בחטאם בעיר אפורה או בשדה הירוק קצר הוא; כדי לפגוש אנשים שאינם יודעים דבר על מה שעשו הם אינם צריכים להרחיק לכת יותר ממעופה של ציפור בין דמדומי שחר לשחר עצמו; אך לדידי העולם כולו הצטמק לכדי טפח, וכאשר אפנה שמי חקוק בעופרת בסלעים. כי לא עברתי מן האלמוניות אל המוניטין הרגעי של הפשע, אלא ממין נצח של פרסום למין נצח של פרסום לגנאי, ולפעמים נדמה לי שהוכחתי, אם אמנם היה צורך בהוכחה, שבין הידוע והידוע לשמצה אין אלא פסע אחד, אם בכלל.
ובכל זאת, בעצם העובדה שאנשים יכירו אותי באשר אלך וידעו הכל על חיי, מצד מעשי האיוולת שבהם, אני יכול לזהות משהו טוב עבורי. זה יאלץ אותי לשוב ולהתבלט כאמן, ולעשות זאת מהר ככל שאוכל. אם אצליח לייצר ולו רק עוד יצירת אמנות יפה אחת, אוכל ליטול מן הזדון את הארס שלו ומן הפחדנות את גיחוכה, לעקור את לשון הבוז משורשיה.”
יש לומר, שהייתה זו אופטימיות רבה מצדו לכתוב את הדברים הללו, שעה שההעלאה של מחזותיו נפגעה קשות בשל המשפטים שעבר, העונש שהוטל עליו וקיתונות הרותחין שליוו אותו בכל אשר הלך.
אחד הדברים המרגשים ביותר בספר הזה הוא גילויי החמלה של ויילד. דווקא בתוך יסורייו גילה את מידת החמלה, והוא מזהה אותה בישו, שאליו הוא מתייחס כאמן, וגם בו-עצמו: “אם לאחר שחרורי אחד מידידיי יערוך משתנה ולא יזמין אותי אליו, לא יהיה לי אכפת כהוא זה. אני יכול להיות מאושר בתכלית בגפי. בהינתן לו חירות, פרחים, ספרים וגם ירח, מי לא יוכל להיות מאושר בתכלית? ומלבד זה, המשתאות כבר אינם מתאימים לי. ערכתי רבים מכדי שאנהה אחריהם […] אך אם לאחר שחרורי יהיה בלבו של ידידי צער, והוא לא יתיר לי להשתתף בו, או אז יהיה כאבי מר ביותר. אם יסגור בפני את דלתות בית האבלות, כי אז אחזור שוב ושוב ואתחנן להתקבל, על מנת שאוכל להשתתף במה שאני זכאי להשתתף בו. אם יחשוב שאיני מתאים, שאיני ראוי להתייפח יחד איתו, זו תהיה לי השפלה נוקבת ביותר, האופן הנורא ביותר שבו אפשר יהיה להמיט עלי חרפה. אבל זה לא ייתכן. יש לי זכות להשתתף בצער, וזה אשר מסוגל להביט ביפי העולם ולהשתתף בצערו ולתפוס משהו מהפלא שבנשיהם, מצוי במגע ישיר עם דברים שמימיים והתקרב אל סודו של אלוהים במידה שהאדם מסוגל לה.”
כפי שכבר רמזתי כאן, ב’מעמקים’ שזורים, בין קטעי ההגות הנפלאים האלה, המרחיבים דעתו של אדם, גם הטחות אשם ומבעי זעם כלפי מאהבו, דאגלס, על שום שרושש אותו על ידי תביעותיו החומריות, סיבך אותו במשפט הדיבה עם אביו, ובפרשיות נוספות, וכאשר נגזר עליו עונשו – נטש אותו לאנחות. בקטעים אלה מתגלה ויילד האוהב. הגבר המבוגר, המיוסר, שהיה מעין מנטור ומגן למאהבו הצעיר, ואילו זה גמל לו בכך שנטש אותו ובגד בו, אחרי שניצלו עד תום.
מן הדברים האלה עולה גם לקחו של ויילד, אם אמנם ניתן להעתיקו לימינו. בזמן חייו של ויילד הייתה ההומוסקסואליות ‘אהבה שאין לומר את שמה.’ ואילו כיום היא נישאת בראש חוצות. ובכל זאת, ניתן ללמוד ממנה כמה דברים: שאהבה בין-גילית היא עניין מורכב ולא מומלץ. אך אם כבר התאהבת באדם הצעיר ממך בשנים רבות, וודא עמו, קודם כול, שאינך משמש לו מה שקרוי כיום ‘ספונסר,’ מבוגר עם כיס עמוק, או sugar daddy. גם אין זה משתלם להיות לו למנטור, ליועץ חכם, כי דרכם של צעירים למרוד בסמכות. דבר אחד ודאי, זכור כי אהבתכם נובעת מפער גילי, מגשרת עליו וסופה גם לקרוס לתוכו, וכי מחירה הרגשי יהיה תמיד גבוה, משום שפערי הגילאים ביניכם מנציחים חוסר-הדדיות בסיסי ומובנה בעצם טבעם של יחסיכם, וזה בסיס לפגיעה אנושה.
תודה רבה לאורנית כהן-ברק על יזמתה להוציא לאור תרגום עברי של הספר הזה, באמת ספר מופת, ותודה שהביאה את קיומו לידיעתי.
