מעיר לעיר: הרשת החכמה של יהודים ושל הומואים.

     כשהגעתי לכאן גיליתי, שעלי לנסוע בעקבות הדמות שאני כותב עליה גם לעיר קונספסיון, המצויה כ-600 ק"מ מסנטיאגו. האמת היא שידעתי זאת, ובמהלך השנה החולפת כללתי עיר זו בכול תוכנית מסע שעשיתי, אבל מחמת החיפזון שטוויתי בו את תוכנית נסיעתי, פשוט שכחתי ממנה. אבל כאן, אחרי יומיים אינטנסיביים מאד, הבנתי שאני חייב לנסוע אליה. הרי שם הדמות שלי בילתה חלק משמעותי מחייה, ואם לא אבקר בעיר זו, אצטער על זה אחר כך. אך לצ'ילה לא אוכל לחזור.

     הבוקר פרסמתי בפייסבוק סטטוס המבקש עזרה באיתור אנשי קשר שם. כמעט בן-רגע פנה אלי חבר פייסבוק ישראלי, שהעביר אותי לחבר שלו בסנטיאגו, שדיבר איתי בשמחה בעברית – והפנה אותי לחבר שלו, ראש הקהילה היהודית בקונספסיון.

     שוחחנו. מחר אפגש עמו שם, ונטייל יחד. ואני מקווה שאעלה בחכתי דברים מעניינים, כפי שקרה לי כאן, בסנטיאגו.

עוד קשר נוצר לי עם בחור הומו יהודי שם. בקונספסיון. אבל זה רק קשר ראשוני עדיין. אני מחכה שייצור איתי קשר. אם כן אז כן. אם לא אז לא.

כאשר אני עושה תחקיר לספר חדש, בערים זרות, בתרבות אחרת, אני נוסע עם מחושים גלויים וחושים פתוחים. קולט כול מה שאפשר. אתמול מצאתי חומר היסטורי חשוב לי, היום טיילתי עם קלאודיו בכנסיות וגם בשוק הדגים ובשוק הירקות. בעבורי, לטעם צדפה, קוקי סן ז'ק, שנמשתה הבוקר ממצולות האוקינוס, בשוק בסנטיאגו, ואחריה גם את בשרו הכתמתם, בעל הטעם המרוכז כול כך, של קיפוד ים, או לאכול פרי, שהוא בין מלון לבין אגס, או שזיף מקומי, או שני סוגי מלונים, האחד מהצפון והאחר מן הדרום, אלה חוויות משמעותיות מאד. כי כשאתה כותב ספר על תרבות אחרת, אתה צריך לדעת קודם כול מה אוכלים בה, והאוכל כבר מספר לך ומביא איתו המון.

הסתובננו גם בכנסיות. צילמתי בהן הרבה. קטעי מיסה בווידאו, קברים עתיקים, המון דיוקנאות של קדושים וקדושות. "אני נמצא בכזה מצב של תיעוב כלפי הנצרות," אמרתי לקלאודיו תוך כדי הליכתנו בין הכנסיות, "שזה כנראה המצב הכי נכון לי לכתיבת הספר שלי."

הוא צחקק. הוא איש מרצ. דיברנו הרבה על דת ופוליטיקה מקומית וישראלית פה. היה לנו נחמד יחד. הוא חסך לי הרבה מאד זמן ואנרגיה, ולקח אותי לפינות שלא הייתי מגיע אליהן. אולי משום כך הופתע, כאשר שלפתי מכיסי היום בצהריים פתק, ועליו כתובת של מסעדה הודית קטנטנה, זולה ומאוד מצליחה כאן. New Horizons שמה.

"ואו, זו המסעדה שאני הכי אוהב!" קרא, "מי המליץ לך עליה?"

"אף אחד," אמרתי לו. "אתמול עברתי על פניה, ראיתי שהיא מוצאת חן בעיניי. קטנה ופשוטה ועם תחלופה רבה של קהל, ואני מאד אוהב אוכל הודי. אז נכנסתי פנימה וביקשתי שיכתבו לי את הכתובת על פתק, כדי שאדע לחזור לכאן."

הלכנו למסעדה. אבל התור לפניה היה כול כך ארוך, שאחרי ישיבה של כחצי שעה על המדרכה התייאשתי, וגם קלאודיו, ותחת זאת הלכנו לאכול במסעדה סינית זולה, נחמדה, שם שירת אותנו מלצר צעיר ומבולבל, שכתב רק את האותיות הראשונות של כול מנה שהזמננו בפנקס שלו, אלא שהרבה מנות בתפריט התחילו באותן אותיות, וזה בלבל אותו לחלוטין.

לא נורא. אכלנו טוב. בין השאר אכלתי כיסונים מטוגנים עם פירות ים. אני מת על פירות ים, אבל לא מעז להכניס אותן הביתה, כדי לא לקלקל את כשרותו, בשביל אבא, ובארץ כמעט ולא מגיע לזה. אבל כשאני בחו"ל, בייחוד במקומות כול כך ברוכי דגה כמו צ'ילה, אני מאוד נהנה.

"הייתי בא לגור כאן בשמחה לכמה חודשים," אמרתי לקלאודיו כשטיילנו בשוק הירקות, "יש כאן כזה מבחר של ירקות, ודגים, שפשוט בא לי כבר לבשל אותם."

"תראה מה קרה לי," הוא שחק, "באתי הנה מהארץ לשנה, אחרי שנהרגו לי שלושה חברים ב'חומת מגן.' ונשארתי כאן 12 שנה."

דרום אמריקה היא מקום לגור בו. בואנוס איירס, לימא, סנטיאגו. אלה ערים לגמרי לטעמי. אבל אם לפני שבע-עשר שנים עוד יכולתי לחלום על זה, כיום, עם מיכאל ודניאל בני השש, שתיכף נכנסים לכיתה א', אני לא יכול אפילו לחלום על זה.

הדבר היחיד שאני מקווה הוא, שעוד אזכה לנסוע איתם לדרום אמריקה יחד. שנעשה יחד את הטיול הגדול שלהם, והוא יהיה הרבה לפני הצבא.

מוזר לי בלי הילדים. אני מדבר איתם מדי יום. היום לא השגתי אותם אז דיברתי עם הסייעת בגן, בידיה הפקדתי מכתבים יומיים בעבורם. בטרם צאתי הנה הדפסתי כל מיני מנדלות נחמדות ודפי צביעה מן האינטרנט, הכנתי לילדים מעטפה לכול ילד, לכול יום, עם התאריך עליה, ועל המעטפה כתבתי לכול ילד מסר יומי זהה. בו-בזמן, הפקדתי בידי אבא שלי שקיות הפתעה יומיות לכול ילד, עם שמו עליהן, ובהן כול מיני דברים קטנים. בונבון שוקולד, אקדח עם חיצים דביקים, פיצ'פקעס כאלה.

אבא אומר שהם ראו את הכול יחד. לא בדיוק מה שהתכוונתי אליו, אבל מילא.

מחר אחי וגיסתי וילדיהם יבואו אלינו לאכול ארוחת שישי עם אבא והילדים, ובשבת אחי יאיר יבוא לקחת אותם ל"מיי בייבי," לבלות עם הדוד.

יש מצב שהם נהנים מן הזמן הזה לפחות כמוני. מתגעגעים במידה, אבל שמחים על החופש ממני, כשם שאני נהנה מן החופש מהם.

מסתבר שזו, כנראה, הייתה התכלית הראשונה של המסע הזה. או, כמו שאמרתי לקלאודיו, אני בחופש, בפעם הראשונה מאז נולדו ילדיי, וכול דבר מעבר לזה הוא בונוס.

וכך אני גם אמשיך להתייחס לזה.

שיהיה לכם/ן לילה טוב.

נ.ב.

גם בסנטיאגו הומואים מבריזים. הבחור שקבעתי איתו לא הגיע בסוף. הוא הומו והוא יהודי. אז הוא עסוק היום בשמירה על מת, רחמנא ליצלן. שזה מה שהם עושים כאן, בין המיתה לבין הטהרה. אז כתבתי לו שזו מצווה גדולה, ואמרתי לעצמי שאולי באמת מוטב שלא יבוא אלי  אחרי שמירה על המת.

לילה טוב.