מדי שבוע, בימי ראשון ושלישי, בנסיעותיי מן הגליל לתל אביב וממנה בחזרה הביתה, וגם בימי חמישי, שבהם אני מנקה את הבית, אני מאזין לשידורי האקטואליה. בחודשים האחרונים, בין מערכת בחירות אחת למשנהה, אני מאזין עוד יותר.
בכל הנוגע להעדפותיי, גיליתי שבמקום לשמוע את קובי אריאלי ועירית לינור, שקצף משוגעים על שפתותיהם, אני יכול לדלג מגלי צה"ל לרשת ב', וליהנות מקרן נויבך הנפלאה, בתוכניתה 'סדר יום,' המאזנת היטב בין פוליטיקה לבין חברה, בין זכויות נשים ומיעוטים לבין בעיות כדור הארץ; או לעבור מדבריו המסוכנים תדיר של יעקב ברדוגו – לתוכנית המקבילה של ירון דקל או של אסתי פרז ברשת ב'. אני יכול לבחור את ליאת רגב ברשת ב' על פני התלהמות בגלי צה"ל, אבל לחזור לגלי צה"ל כדי לשמוע את יואב גינאי ומולי שפירא, בזמן שאני מטפס חזרה במעלה ההר, מן הקניות לשבת בכרמיאל – אל תובל.
אבל ישנם דברים שאי אפשר לברוח מהם. לשתי תופעות מתמידות כאלה שמתי לב זה מכבר. האחת, הניסוח של כול דבר ואירוע, גם אם אירעו בעבר הקרוב או הרחוק, בלשון עתיד. כתבי החדשות, בעיקר, אני חושש, אלה שיצאו מגלי צה"ל או נותרו בה, לעולם לא יגידו "השודד יצא וירה בקורבנו, שנפל שותת דם לארץ," אלא – "השודד יוצא ויורה בקורבנו, שנופל שותת דם לארץ."
השימוש בלשון הווה לדיווח על אירועים חדשותיים, שלעולם התרחשו מקודם למהדורה, שאחרת אי אפשר לשבצם בה, מבוסס על רובד לשוני ושמו דאיקסיס. הסמנים הדאיקטיים בלשון הם השימוש בלשון ציווי, בלשון הווה, בכינויים כמו 'זה', 'זו' ובסמני הצבעה כמו 'הנה.' הדאיקטים מנכחים כל אדם או חוויה שהם מדברים עליה למול עיני הקורא או המאזין, וכך הופכים אותו, אם ברצונו ואם בעל כורחו, לעד-כביכול לסיטואציה.
אני יכול להבין ואף להשתמש בהם בעונג רב בכתיבת שיר או סיפור. אך כאשר אני שומע אותם שוב ושוב, בכול דיווח חדשותי, אני נמלא מתח, סטרס. והמתח הזה הוא בדיוק מה שכתבי החדשות חונכו להשיג – להצמיד את המאזין אל תחנת הרדיו, כדי להמחיש לו את האירוע החדשותי שהם מדווחים עליו כאילו הוא מתרחש בין שתי אוזניו ברגע זה ממש.
וזה מוסיף לחיינו, ברמה היומיומית, מדי מהדורת חדשות, מהדורת חצי או מבזק, המון סטרס מיותר לגמרי.
התופעה השנייה היא הקינטור, חרחור הריב, הניסיון לחלץ מכול מרואיין את התגובה הכי קיצונית ו/או חוצת גבולות ו/או שוברת קונצנזוס ו/או לא מקובלת מוסרית, ציבורית או פוליטית, שניתן להשיג מפיו. לפעמים המגישים, המראיינים והכתבים מתייחסים לזה במהלך הראיון, בבקשם מן המרואיין או המרואיינת "תן/ני לי כותרת." אבל על פי רוב, זה נעשה באופן הרבה יותר מתוחכם – בהדיפת המרואיין או המרואיינת אל הקיר, בשאלות חוזרות ונשנות בדיוק בנקודות שאינן רוצים להשיב עליהן, בניסוח שכמעט שם את המלים בפיהם/ן, ובלבד שעורכי המהדורה הבאה יוכלו לחלץ מדבריהם כותרת, שתטלטל את המאזינים במהדורת החדשות הבאה, שתשודר כמה דקות אחרי כן, ועליה ישובו עד שישיגו כותרת מותחת יותר, שתכניס עוד קיטוב, פילוג ומתח מלאכותי ומיותר בלבבות מאזיניהם.
ביידיש יש לזה פועל נהדר. "זאַטשעפּעט." אבא שלי היה משתמש בו בכול פעם שמי מבינינו, אחד האחים, היה מקנטר את רעהו עד כדי ריב. 'מען שעפעט זיך,' הוא היה אומר, מעווה את פניו ומסובב את ידו הקמוצה לצביטה, כדי להראות איך אנחנו צובטים איש את אחיו עד זוב דם מטפורי, עד שאין לנו ברירה אלא להתנפל זה על זה.
זה מה שאני מרגיש כול אימת שאני מקשיב לתוכניות האקטואליה ברדיו. למשל, הבוקר, בראיון של אודי סגל והילה קורח עם הרב רפי פרץ.
קשה לומר שאני מאוהדיו של רפי פרץ. למעשה, אני מתעב אותו, חושב שהוא איש בלתי ראוי לעמוד בראש מערכת החינוך של מדינת ישראל, וכול זאת, בשל התבטאויותיו כלפי קהילת הלהט"ב, סוגיית ההמרה וכדומה. עם זאת, נהניתי להקשיב לו הבוקר, לראות איך הוא השתפר מבחינה תקשורתית, איך אינו נופל לפחים המרובים שניסו לטמון לו מראייניו, עונה בשיקול דעת, ועם זאת תוך עמידה על ערכיו ודעותיו, לכול שאלה פוליטית ו/או שאלה הנוגעת במערכת החינוך שהוא מופקד עליה.
ואז עלה בי הפועל הזה, זאַטשעפּעט, ויכולתי לראות את אבא שלי מעווה את פניו למול אמי, ומסובב את ידו הקמוצה בצביטה באוויר, כדי להדגים לה איך אנחנו, הבנים, מציקים זה לזה בלי הרף.
אני חושב, שכבוד הדדי בין מראיין/ת למרואיינ/ת, איפוק, ואורח רוח, אינם ההפך מעיתונות משודרת טובה. ההפך מזה. אתה יכול להעמיד אדם על סתירותיו, לעמת בין התבטאותו בהווה לבין התבטאויותיו בעבר, ללחוץ אותו אל הקיר כדי שינסה לפתור את הסתירה שאתה מגלה בדבריו. אבל יש הבדל בין זה, לבין קינטור וחרחור ריב. ואת ההבדל הקטן הזה, כדאי שילמדו בקורסים של גלי צה"ל, ובבתי הספר לתקשורת בכלל.
בדבריי אלה כמובן אינני יוצא נגד התקשורת. כול חיי הייתי איש תקשורת בעצמי, אם כעיתונאי וכעורך ב"על המשמר" וב"חדשות," ואם כדובר תיאטרון ואחרי כן כאיש יחסי ציבור. מצטער אותי לחשוב שעלי לסיים פוסט זה בהבהרה כזאת. אבל בימינו, כול מי שמעז לכתוב משהו בדבר תיקון דרוש בכלי התקשורת, נתפס מיד כמבקר שלה. ובכן, אינני כזה. אני עדיין חש חלק ממנה.
תודה רבה.
