הפעם הראשונה שביקרתי בביתה של מרים בנימיני הייתה אי שם, בשנות השמונים של המאה שעברה. לקראת הביקור הכינה כבר את מפת הלידה שלי על פי התאריך והשעה שנתתי לה, ולשמחתי הרשתה לי להקליט את הפגישה ההיא, והיא שמורה אתי עד עצם היום הזה בקלטת ישנה.
אחכה כמה ימים ואקשיב לה מחדש. אבל מה שאמרה לי אז נחרת בזיכרוני, ולא סתם. היא דיברה על תכונותיי ועל גורלי, אמרה לי כי היא יודעת שיש לי פחד מוות גדול, אבל שיש עלי הרבה שמירה במפה, הרבה איקסים של הגנה, ואמרה לי שלושה דברים, שאז נשמעו לי תמוהים. קודם כול אמרה, שאהבה לא תחסר בחיי. תמיד אדע אהבה. "אבל יש לך איזה חומר ממס אהבות," חייכה. המשפט הזה שלה חזר אלי שוב ושוב במרוצת השנים, בכל פעם אחרי שהתפרקה לי עוד זוגיות.
אחרי כן אמרה דבר תמוה מאד. "יש איזה מקצוע שעוד אין לו שם, ואתה עתיד להצליח בו מאוד." כמה שנים אחרי כן סגרו את 'על המשמר,' וממשרת סגן עורך הדף לספרות עברתי לעבוד, לתקופה קצרה, כעורך לילה בדסק של עיתון 'חדשות.' באותו זמן כתבתי יחד עם אילן חצור וריבי פלדמסר ירון את הקברט הפוליטי הסאטירי "היי רימונה", שהועלה בבמת הצעירים של הקאמרי.
אילן חצור כבר היה אז מחזאי מוכר, אחרי הצלחתו בפסטיבל עכו. לכן נטל על עצמו את הקשר עם התיאטרון. ואני, שהייתי אז כבר עורך ועיתונאי, נטלתי על עצמי לטפל בחשיפת ההצגה בתקשורת. עוד לא קראו לזה אז "יחסי ציבור". אבל הרמתי טלפון לשוש אביגל המנוחה, שעבדה אף היא ב'חדשות', והיא כתבה עלינו כתבה.
זמן קצר אחרי שהקברט הועלה ב'קאמרי' ניגש אלי שמוליק הספרי, שהיה אז המנהל האמנותי של התיאטרון. הוא שאל האם אני יודע שיש מכרז למשרת דובר התיאטרון והציע לי לגשת אליו. הבטתי בו וצחקתי. "מה אתך, שמוליק, הרי אתה יודע שאני סופר ורוצה להיות מחזאי, וזה עתה השתתפתי בסדנת במאים ומחזאים שלך באוניברסיטה."
אחרי כן בא אלי המנהל האדמיניסטרטיבי של התיאטרון דאז, אורי לוי, עם אותה הצעה. הבטתי בו משתומם, והשכחתי את הדבר מלבי.
אבל אז קרא לי אליו נעם סמל, מנכ"ל הקאמרי, והציע לי את התפקיד.
לקח לי כמה ימים כדי להבין שמדובר בהזדמנות חיי. ואז הרמתי טלפון לנועם ואמרתי לו שאני מוכן. הוא קרא לי אליו מיד. "רק רגע, אגהץ חולצה ואקח מונית", השבתי לו.
הגעתי למשרדו, הוא הסביר לי במה מדובר, קרא אליו את אורי לוי שיראה לי היכן יהיה משרדי, אמר לי שההצגה הראשונה שתועלה בתיאטרון תחת ניהולו היא "המלך ריצ'רד השלישי" בכיכובו של עודד תאומי, ושחסר לי שאפשל, כי יצחק ולאה רבין יהיה בבכורה.
כך התחילה הקריירה שלי כדובר התיאטרון הקאמרי, ואחרי כן כאיש יחסי ציבור עצמאי. 'הקאמרי' הפך ללקוח שלי, ואחריו באו עוד הרבה תיאטראות ופסטיבלים, להקות מחול וגלריות, מוזיאונים וארגונים חברתיים. הפכתי ליועץ התקשורת של "שתיל", לאיש יחסי הציבור של ערוץ הילדים בראשיתו, לאיש יחסי הציבור של ערוץ ה-בי.בי.סי פריים למן השקתו בישראל למשך שבע שנים, ובשיא – גם לאיש יחסי הציבור של אירוויזיון 99 בישראל.
מרים ראתה את כול אלה עשרים שנה מראש, מבלי שידעה אפילו איך יקראו לתחום המקצועי הזה.
הדבר השלישי שאמרה לי באותה פגישה גורלית הפיל אותי מכיסאי. היא ביקשה להביט בכף ידי המחורצת להפליא, ופסקה: "יהיו לך שני ילדים. אבל מי שתלד אותם עוד לא נולדה בעצמה."
חשבתי שהיא מפנטזת. לקחו שלושים שנה עד שהתברר שצדקה. מיכאל ודניאל נולדו לי מתרומת ביצית של אישה הודית צעירה מאד, ובסיועה של פונדקאית לא הרבה יותר מבוגרת ממנה.
מאז אותה פגישה, נפגשתי איתה בביתה עוד פעם או פעמיים, וגם התייעצתי בה לא מעט בטלפון. היא הייתה מעורבת בתהליכי ההחלטה שלי בכל דבר משמעותי בחיי. למשל, היא הזהירה אותי שפוליטיקה תמיד תמשוך אותי, אבל שאינני בנוי בשבילה, חזתה את הצלחתי כסופר ועודדה אותי להתמיד בכתיבה.
כזו הייתה מרים. אישה צדקת, צנועה, ענווה, חדת עין ומרחיקת ראות. מדי שבוע, הדבר הראשון שאני עושה בבוקרי יום שישי הוא לקרוא את מדורה ב"ידיעות אחרונות", כעין מתווה דרך, הוראות עשה ואל תעשה, וגם כדרישת שלום מן האישה הטובה והחכמה הזאת.
היא תחסר לי מאד. וכעת, שנודע לי כי נפטרה מסרטן הוושט, בייסורים גדולים, כואב לי עליה נורא.
בזמנו בתה חנכה מדור הורוסקופ בעיתון מקביל. אינני יודע ואינני זוכר מדוע נסגר. אני מקווה שתשקול את האפשרות ליטול את מקום אמה, ולהמשיך לתת לנו מחוכמתה. ודאי לי כי אימה, מרים, לימדה אותה כל שעליה לדעת כדי לעשות זאת, ואף תחזיק בידה.
