כל הערב הייתי מתוח, דרוך כמו קפיץ. בשל הדיבורים על הפסקת האש, שלא הייתה אלא מצידנו בלבד, וגם זה רק למשך שעות ספורות, היה ברור שהחמאס יגביר הלילה את תקיפותיו בכלל, ובאזור המרכז בפרט.
לכן, כשאבא שלי הגיע אלינו אמר לי, שמוטב שלא נתרחק עם הילדים מן הבית, כי האזעקה תגיע. והמרחק הרב ביותר שהרחקנו אליו היה מרכז סוזן דלאל, שם אכלו הילדים גלידה, ודי זירזנו בהם לשוב הביתה, הן מפני שחשנו שם לא מוגנים – לא ידענו היכן בדיוק נמצא מקלט פתוח בכל המרכז, וכדאי לטפל בזה באמצעות שילוט ברור לכל ההורים המבלים שם עם ילדיהם – והן משום שרציתי להספיק לקלח אותם, להלבישם בפיז'מות ולהאכילם לפני האזעקה.
והיא אכן הגיעה, רגע אחרי שאבא שלי יצא מביתנו.
תפסתי את הילדים, הושבתי אותם במהירות בעגלת התאומים, שמאז תחילת המלחמה היא מוכנה לצורך זה בחצר בכל זמן, ורצתי אל המקלט הציבורי במוזיאון גוטמן.
מרוב מהירות, הרי יש לנו רק דקה וחצי להגיע מן הבית אל המקלט, דניאל נפל מןה עגלה וקם ומיד שב והתיישב בה, ומיכאל הוריד את רגליו, שהתחככו במדרכה ליד המקלט. אבל בסופו של דבר הגענו ונכנסתי פנימה, ועוד כשעמדנו בגרם המדרגות היורד למקלט שמעתי את הפיצוץ.
ישבנו במקלט כעשר דקות עד הרגיעה ואז חזרנו הביתה. אכלנו ארוחת ערב. דניאל אכל יפה, מיכאל לא אכל כלל. בשלב מסוים אמרתי לו, שכדאי שיאכל לפני שתבוא עוד אזעקה. זה היה גרוע. מיד חשבתי על 'כדאי שתאכל אחרת יבוא השוטר הרע.' הוא ניסה לאכול קצת עוף וסלט, אבל לאכול ממש לא היה מסוגל. אפילו לא עוגה.
דניאל קם מכיסאו ורצה, כדרכו, לעלות על ברכיי בזמן שאני אוכל. משסירבתי לו, כולי פקעת עצבים, החל בוכה. בו-בזמן, מיכאל ביקש שאראה לו שיר במחשב הנייד, שעמד פתוח על השולחן, והבנתי שכל עוד המחשב יעמוד למולו הוא לא יאכל. אז סגרתי את המחשב, הרחקתי אותו מן השולחן והודעתי לו, שמהיום והלאה לא נאכל מול המחשב, אלא יחד, וזה גרם לו לבכות בטרוניה.
דניאל עמד מימיני ובכה בשל רצונו לעלות על ברכיי, ומיכאל משמאלי מעלבון על כך שלקחתי ממנו את המחשב, עד שבסוף לא יכולתי יותר, וצרחתי עליהם בקול שמעולם לא שמעו, "די, די כבר! אני לא אוכל לשמוע את האזעקה!"
שניהם השתתקו מיד. שאר הארוחה עברה בשקט מופתי. דניאל עוד ניסה לפתוח בטרוניה, אבל אמרתי לו שיפסיק והוא הפסיק מיד.
אחרי כן הלכנו לראות טלביזיה, 'טיף וטף' וקצת מיקי מלכת הילדים – מיכאל האתהב מיד בקלטת החדשה – ואחרי כן הלכנו למיטה בחדר של אבא.
אתמול, משהבנתי שהאזעקות עלולות להימשך ולבוא גם באמצע הלילה, החלטתי להדביק נייר דבק עבה על החלונות בחדר השינה שלי, שכולנו ישנים בו. זהו חדר צפוני, בקומת קרקע, ליד קיר תומך. יחסית די בטוח. ביני לבין עצמי החלטתי, שאם תהיה אזעקה באמצע הלילה לא אקים אותם משנתם וארוץ איתם למקלט. זה יהיה טראומטי בעבורם הרבה יותר מאשר לשכב יחד במיטה, חבוקים, ולחכות שהכול יעבור. אבל כדי להבטיח שלא ייפגעו מרסיסים מחלונות החדר החוצה וממראת הארון החיצונית, רישתתי אותם בנייר דבק, וגם הסברתי לילדים מהו הדף. "כשיש בום טראח יש הדף, ואז זכוכיות עלולות להישבר. נייר הדבק שומר עליהן שלא תישברנה," אמרתי להם אתמול, כשהדבקתי את הרצועות האלה על החלון.
כעת נשכבנו במיטה שלי. הילדים מיד הצביעו על רצועות הדבק היוצרות משבצות על החלונות, ואני התחלתי לשחק עם מיכאל. בזמן שאבא שלי היה כאן הוא השתולל כמו מטורף, רקד על שולחנות, טיפס על מסעדי הספה, נפל לארץ, בכה והמשיך לצהול ולהעיף דברים באוויר ולצחוק. אבל בשעות שחלפו מן האזעקה ועד השכיבה במיטה הוא נהיה חרד. מכונס בעצמו, פניו עגומים, חדל מלדבר, לא רוצה לבוא במגע עם איש, גם לא לאכול. כשהבחנתי בזה, וירדתי על ברכיי לחבקו ולנשקו, או ניסיתי להרימו על ברכיי, חמק ממני.
רוחו שבה אליו רק כששכבנו על המיטה והתחלנו במשחק שיוך האיברים. נגעתי בבטנו. "של מי הבטן הזאת," שאלתי, "של אילנה?"
"לא."
"של ענת?"
"לא."
"של גרגי?"
"לא."
"של סבאל'ה?"
"לא"
"של אבא?"
"לא."
"של דניאל?"
"לא."
"של מיכאל?"
"אני!"
וכך הלאה והלאה, עם האף – ששויך לכל אחת מן הגננות, אחרי כן לכל אחד מאחיי וגיסותיי – האוזניים, והפה.
ואז דניאל הצטרף אלינו במשחק משלו. חגיגת יום הולדת לכל מי ומה שהוא ואחיו מכירים.
"א ב ב ב (הפי בירסדיי) אמינה" (אחת הגננות בגן)
"א ב ב ב איאת" (עוד גננת)
"א ב ב ב אימאן" (הגננת האחראית)
ואני המשכתי איתו, ובכל פעם שמנה עוד מישהו שהוא חוגג לו יום הולדת, ככה, שוכב על גוו בחושך, במיטתי, שרתי את השורה המשלימה לכבוד אותו אדם.
ואז מיכאל הצטרף והחל מונה אף הוא אנשים לחגוג להם יום הולדת.
ואז דניאל הוסיף את לונה, ומיכאל התנגד "לונה חולה!" אמר.
"טוב, אז נשיר יום הולדת לטל הרופא," הצעתי, וזה מה שעשינו. יום הולדת לטל הווטרינר.
ואחרי כן מיכאל שר יום הולדת שמח לעט. ואני הוספתי גם טוש. ואחרי כן עשיתי יום הולדת לנייר הדבק, לחלון ולדלת, ובשלב הזה מיכאל כבר אמר "די, לישון," התקפל בי כמו כפית, הכניס אצבע לפיו, והודיע שהוא מוכן לישון.
נשכבתי ביניהם, נים לא נים, ידו של דניאל מונחת עלי מצד ימין, ידו של מיכאל נוגעת בי מצד שמאל, מוודאים שאני איתם, והתאפקתי לא להירדם, הן כדי ליהנות מן הרגע הזה, והן כדי לקום מן המיטה כדי לכתוב.
אתמול, אגב, היה משחק לילי אחר. רציתי לחבק את מיכאל במיטה, אך הוא רחק ממני אל הקצה שלה, שבינו לבין הספרייה שוכב סולם העץ הגדול. זה המקום היחיד שבו הוא יכול להיות, מבלי שייפול על הילדים, חלילה. שכוב על צידו, ברווח שבין המיטה לספרייה.
"מיכאל, בוא תשכב לידי," ביקשתי ממנו.
"לא, סולם," השיב לי.
"מי אוהב אותך, אבא או הסולם?" שאלתי.
"הסולם!" צחק מיכאל.
"טוב, אז אם ככה לך תיתן נשיקה לסולם."
והממזר הקטן גהר מעל הסולם ונשק לו, מתפוצץ מצחוק.
ואז תפסתי אותו, וגלגלתי אותו אלי בחיבוק, ונשקתי לקצות עיניו, ואמרתי לו עד כמה אני אוהב אותו, וכמה הוא ילד טוב ויפה וחכם.
את זה, אגב, אני עושה מדי יום, ובעיקר מדי לילה, כשאנחנו שוכבים במיטה ומתכוננים לישון.
קשה לי מאוד במלחמה הזאת. אני יודע שאני שוגה באומרי לילדים שישתקו ולא יבכו כי עלי לשמוע את האזעקה אם תבוא. אבל זו גם האמת. היום כמעט פספסתי אותה מרוב המולה. אני מקווה, שכאשר תסתיים המלחמה הזאת, והחיים ישובו לשגרתם, לא יישארו בהם יותר מדי צלקות מן הזמן הזה. אני משתדל לחפות על הלחץ והחרדה שלי במשחקים, בשירים ובעיקר במגע פיזי.
ובתוך כך, הערב קראתי כי מאות אלפי תושבים בעזה נותרו ללא מים, בשל הפצצות צה"ל ברצועה, בחום של כשלושים מעלות, כמו אצלנו. ותמונת המשפחה המתפנה מביתה בצפון הרצועה למתקני אונר"א עוד צרובה בי. ואני אומר לעצמי, אומללים תושבי עזה, ואומללים ילדיהם, שהם צריכים לעבור את הסבל האיום הזה. להיות מסולקים מבתיהם, שיהפכו לתלי עפר ואפר, ולשהות במתקני אונר"א, כשאפילו אספקת מים סדירה לשתייה אין להם, בחום הזה.
אני וילדיי חווים חרדה, אבל יכולים להמשיך בשגרת חיינו, כולל כל ההנאות הקטנות, פיצה וגלידה, ושירי ילדים בטלביזיה, מקלחת טובה וסיפור. ואילו הורי עזה וילדיהם נאבקים על חייהם, פשוט כך. וזה נורא.
וכל עוד החמאס מתבצר בבתיהם, משתמש בהם כמגנים אנושיים, מסרב להתפרק מנשקו ומערל את ליבו למול סבלם של אחיו, זה גם לא ייפסק.
וזוהי טרגדיה איומה.
