התנגדות ושמחות אחרות (89).
זה התחיל עם המצנם, הטוסטר הקופץ. שנים אנחנו משתמשים בו ופתאום קיצר את הבית. נו טוב. אז קנינו חדש, אדום, יפה. כי כול בית צריך שני מצנמים. אחד קופץ, לטוסטים בלי כלום, שני לוחץ, לטוסטים עם גבינה צהובה.
יום למחרת נעלם לפתע השלט הרחוק של הטלוויזיה, וחיפשנו אותו בכול מקום, הפכנו את כורסת הטלוויזיה, הרמנו את כול הכרים מן הספות. נעלם. מכיוון שהחופש הגדול כאן, והקייטנה כבר נגמרה, והילדים מול המסך, קניתי מיד שלט אוניברסלי כדי שהילדים יוכלו לשוב לצפות במסך. אבל כמה שניסינו, לא הצלחנו להגדיר כיאות את השלט. אז צלצלתי לחברה להזמין אחד מקורי. 400 ₪ כולל המשלוח. מזל שלא הספקתי לרכוש אותו בפועל, כי כשמיכאל ואני ניקינו את הבית הזזתי את כורסת הטלוויזיה והשלט הישן והטוב נפל מתוכה.
עבר עוד יום, ואז אקדח הדבק החם של דניאל התפוצץ לו בידיים, בשעה שניסה להדביק ציפוי לקופת החיסכון החדשה, שיצר מבקבוק ענק, מסביבו ליפף חוט שפגט ועוד חוטים צבעוניים. האקדח קיצר את הבית וקיצר לי את החיים. לילד שלום. רכשתי לו אקדח דבק מקצועי חדש. 33 ₪. כדי שיהיה לו עם מה לעבוד. אחרי הכול הוא נער יצירתי מאוד.
שתי מכות החשמל הפתאומיות בבית גרמו למחשב הנייח שלי לעצור. וזה היה באמצע סדנת הכתיבה שלי בזום. לקח לו הרבה זמן לחזור לעצמו. חששתי שכבר איבדתי אותו כליל. אבל לא. הוא הסתדר לבדו. הסדנה התחדשה.
בשבת החלטתי לעשות לילדים יום כיף. לקחת אותם לפיקניק של המשפחות הגאות מכול הארץ, בפארק הקייקים בקיבוץ הגושרים. המארגן אמר לי, שנפגשים בתשע בבוקר. אז יצאנו מוקדם כדי להגיע לשם בזמן. רק שהוא שכח, שתשע זו שעת המפגש בקריית מוצקין, שהם עוצרים לארוחת בוקר בדרך, ושבעצם יגיעו למתחם רק באחת עשרה וחצי.
התבשלנו שעתיים וחצי בציפייה לבואם. כשהגיעו, לקחה עוד שעה עד שיצאו לשיט. שלחתי את הבנים עם קבוצה גדולה, שהשגיחה עליהם. הם נהנו מאד. אני בינתיים התעלפתי מחום, בלי שנת צהרים, מתחת לציליה. לפחות קראתי קצת בספרה של ג'ודית באטלר על מחאה בלתי אלימה. הילדים נהנו ומלוויהם נהנו מהם. עצמאותם, וההיחברות שלהם לקהילה שימחה אותי מאד. אבל את הפגנת השבת בכרמיאל כבר פספסנו. הייתי גמור מחום ומעייפות.
עברו עוד כמה ימים, ואז, אתמול, בדיוק כשיצאתי מבית החולים תל השומר, שזה קשור לנאחס הכי גדול, התפרק לי מכשיר הסמרטפון בידיים לשני חלקים, ולא יכולתי להפעיל את הווייז כדי לצאת מן המתחם העצום הזה חזרה לכביש שש בדרך הביתה. אז הבוקר נסענו לסלקום בכרמיאל, שם הסבירו שאין לי ביטוח עליו, ושאם אעשה ביטוח זה יעלה לי 25 ש"ח X 36 חודשים. אז עדיף כבר לרכוש מכשיר חדש ב 28 ₪X36 תשלומים. אז עכשיו יש לי מכשיר חדש. אפילו שכול מה שהייתי זקוק לו כנראה זה קצת דבק.
הנאחס הכי גדול הוא, שלפני שלושה ימים, יום אחרי שחזר מטיול בת מצווה עם נכדתו, אבא שלי, בן השמונים ושבע, יצא להשקות את החצר בביתו, מעד ונפל, ואז לא היה יכול לקום עוד. הוא זחל לאיטו, בכאבי תופת, עד לתוך הבית, נשען בישיבה אל הקיר ומשם צלצל לאחי, שהזעיק מיד אמבולנס.
הם נפגשו בחדר המיון של תל השומר. אבא שבר את מפרק הירך. עוד באותו לילה, שלשום, עבר ניתוח. מאז הוא שם. מחר או מחרתיים כנראה ישתחרר לשיקום. אני השארתי את הילדים לבדם בבית אתמול אחר הצהריים ונסעתי אליו, במקום לנסוע עם הבנים להפגנה ברמת ארבל, מול הפשיסטים. הייתי אתו כשעתיים ואז נסעתי כול הדרך חזרה לתובל. הגעתי בעשר וחצי בלילה הביתה. הילדים חיכו לי, עם קערת סלט שמיכאל הכין בשבילי.
אני בטוח ששכחתי עוד כמה מקרים. אבל אין ספק שפסגת הנאחס היא, שאבא שלי שבר את מפרק הירך ועבר ניתוח, שיחייב אותו להליך שיקום מורכב ולליווי צמוד.
אנחנו עם זה כבר שלושה ימים. עד כה נמנעתי מלכתוב על כך, כדי שלא יטרידו אותו בטלפונים. אז מי שקורא, ברחמנות. אל תתקשרו אליו. תנו לו עד כמה ימים של שקט. אחיי, גיסותיי וילדיהם מטפלים בו היטב.
ובתוך כול אלה גם צריך לעבוד, לטפל בבנים ובבית, לפעול במסגרת המחאה ולכתוב. אז ככה, למרות שהבטחתי לעצמי שאכתוב כול יולי-אוגוסט, אני מתקשה בזה כעת מאד. הימים דחוסים מדי, תכף אנחנו גם נוסעים לחופשה, המשלבת כיף ותחקיר לספרי הבא. יהיה עלי לחכות עד תחילת שנת הלימודים, אז ישובו הילדים למסגרת, כדי שאוכל לשבת בשקט לכתוב.
בצד כל אלה ישנן גם בשורות טובות. ספר הסיפורים החדש שלי, "הסוכנות לתיקון עבר רב שכבתי" (הוצאת כנרת, זמורה, דביר), כבר ירד לדפוס. בשבוע הבא ירד לדפוס גם ספר שיריי החדש, "מקום אחר אין לי", ותכף יסתיים גם שלב הציור של ספר-הילדים, "הסיפור של מיכאל ודניאל," ואז הוא יעבור לעיצוב ולהפקה. בו-בזמן, הרומן הראשון של אפי אור, "הצחוק מאחורי החיוך" תכף יודפס, וגם ספר השירים הראשון של נגה שגב, "שירת יומי." ואני כבר בתוך עריכת קובץ סיפורים של מישהו אחר וחדש.
שרק נדע כבר איך בית המשפט העליון מתכוון לטפל בזוהמה הפשיסטית שהתפרצה לתוך חיינו, והאם אכן נוכל לשים יהבנו עליו, ועל השב"כ. אחרת, הצרות הקטנות שמניתי כאן, יחווירו מול הצרות שעוד צפויות לנו.
שישמרו עלינו אלוהים ושליחיו – בג"צ, ושב"כ.
