ניסים קטנים, שמחות גדולות

 מדי שנה מתקיימת בתובל מסורת משפחות מארחות. ועדת התרבות מודיעה על ההרשמה, וכול מי שרוצה לארח או להתארח מודיע זאת. כמו בשנה שעברה, אני תמיד שמח לארח, והערב התארחו אצלנו כחמשה עשרה אורחים ואורחות.

     מכיוון שחזרתי שלשום רצוץ מיום שלם בתל אביב, בתוכו חצי יום בצום, עד לבדיקת דם בצהריים, אתמול הייתי כול כך מותש נפשית, שלא יכולתי לגעת במלה כתובה. כול מה שעשיתי היה ניקיונות, בישול, כביסה, ניכוש עשבים בגינה.

     הבוקר התעוררתי כבר במצב רוח אחר לגמרי. עד שמונה, שעת ההליכה עם הילדים לגן, כבר ניקיתי את הבית ועשיתי כביסה. אחרי שמיכאל ודניאל הלכו, בדילוגים של שמחה, מלאי חן, אל הגן, ויתרתי על אימון הכושר והמשכתי לנקות. רצפה, חרסינות, מדפי הספרים, שאיבת אבק מן הספות והשטיח. ואז השריתי במים עדשים וכרובית ותפוחי אדמה קלופים, כדי לחסוך זמן אחר הצהריים, ונסעתי לבדיקות דופלר בנהריה.

     חזרתי הביתה, אכלתי ונחתי, ואז הבאתי את הילדים מן הגן והתחלתי לבשל. הכנתי לביבות תפוחי אדמה, לביבות מנגולד בקמח חומוס, לביבות עדשים בקמח עדשים ולביבות כרובית, חלק מהן מטוגנות וחלקן אפויות בתנור, סלט ירוק ומרק כתום. גם האורחים הביאו סופגניות ולביבות ועוגה וספינג'. היה שולחן מהמם.

     סיימתי בחמשה לשש ורצתי למקלחת שלישית, להסיר מעלי את ריחות הטיגון. האורחים התאספו עד שש וחצי, ואז הדלקנו נרות ושרנו שירי חג. את חלקם ניסיתי ללוות בגיטרה. עד הבוקר לא ידעתי שתהיה לי גיטרה. אבל הילדים שברו את הגיטרה הקודמת שלי לשני חלקים, בהיותם בני שנתיים וחצי או שלוש, ומזה זמן אני מתכנן לרכוש גיטרה, אקורדיאון ופסנתר. היום, בנהריה, גיליתי שאני חונה מול חנות "כלי זמר," אז קפצתי אליהם, בתקווה לברר שם מה מחירו של אקורדיאון.

     אקורדיאון לא מצאתי שם. אבל גיטרה כן. קניתי לי גיטרה עם מיתרי מתכת ויכולת הגברה, ב-18 תשלומים, וכבר הערב פרטתי בה קצת. איזה כיף. לילדים אמרתי, שאלה דמי החנוכה שלי לעצמי. הם כמובן ביקשו מיד לנגן בה. אבל השתדלתי שיגעו בה כמה שפחות. "אם אתם רוצים לנגן," אמרתי להם, "לכו ללמוד אצל משה" (המורה למוסיקה שעבר עם בני משפחתו לגור כאן לא מכבר).

     אבל כרגע יש להם חוג שחיה בימי שלישי, חוג כדורגל בימי רביעי, ומיכאל גם רוצה להצטרף לחוג הטבע בימי חמישי. זה נראה לי די והותר.

     כיף לארח. זה עושה לי טוב. זה גם מפיג קצת את הבדידות הכרוכה בגידול שני ילדים לבד, במקום שקשה להשיג בו בייביסיטר. רוב הערבים אני לבד בבית, בודק עבודות, עורך, קורא או כותב. לעתים אני מוצא את עצמי ימים ארוכים בחברת בניי בלבד, או תלמידיי, להבדיל. לכן כול כך טוב לי, כשבאים הנה אנשים, ואפשר לנהל עמם שיחה.

     השבוע הזה היה לי מעורב ומטלטל. לא זכיתי בפרס ספיר, גם לא בפרס עגנון או בפרס ברנר. קיוויתי לזכות באחד מהם. ידעתי בדיוק למה אייעד את הכסף. אבל אני שמח בעבור האחרים שזכו בהם, ובייחוד שמח בזכייתה של תלמידתי לשעבר, רעיה טילינגר, בפרס ברנר לספרות ביכורים עם ספרה "עתידה."

     יכולתי לשקוע במרה שחורה בשל אי הזכייה בהם. אבל זו לא דרכי. להפך. החלטתי להקדיש את כול ימי חנוכה לעבודה על ספרי הבא, בצד עריכה של אחרים, ולכן ביטלתי שיעורים עד אחרי חנוכה. חיפשתי אמש גם אחר קולות קוראים להגשות לפרסים ולפסטיבלים בתחומי המחזאות והתסריטאות, שאני  מתגעגע אליהם, ואשלח גם אליהם יצירות. החלטתי שהשנה הבאה, שנת 2018, תהיה שנת מפנה דרמטי לטובה בקריירה שלי כסופר, ואני לא מתכוון להותיר זאת רק בידי הכוכבים, הנוטים לי חסד בשבע השנים הקרובות, לפי תחזיתה של מרים בנימיני, שאני כל כך מעריך. טוב שהכוכבים אתי, אבל אני צריך לעשות את העבודה שלי.

     "תשחרר," אמרה לי אתמול חברה יקרה, שהתקשרתי אליה כדי ליטול ממנה את פרטיה האישיים, כדי שאוכל להגיש גם את יצירתה לאיזה פרס, "שחרר, ואז הכול יגיע."

     הקשבתי לה היטב. היא צודקת. אבל בלבי אמרתי, אני לא מהשוקעים בדיכאון יצירתי עמוק ולא מאלה המניחים ליקום לעשות את מלאכתו. אני מן העושים. וזה בדיוק מה שעשיתי ביומיים האחרונים, בתחום החברתי והקהילתי. וממחר גם בחיי כסופר.

     בדבר אחד אני מתברך. שהגשתי השנה אנשים רבים לפרסים ספרותיים, מלבדי, וכתבתי המלצות לרבים. פעם, הייתי משורר צעיר שביקש המלצות מחברים. היום אני כותב אותן. השנה גם שפטתי בתחרות אחת, ואני מקווה להתמיד גם בזה. טוב לשמח סופרים אחרים, טוב לשוב אל מעגל העשייה למען הספרות העברית. זה עולמי, זה מקומי.

     שיהיה לכם/ן חג שמח ולילה טוב.

נ.ב.

אתמול קיבלתי הודעת ווטסאפ מאשה יקרה, דמות מרכזית במאבק על זכויות האישה בישראל. לא שמעתי ממנה כעשרים שנה. ופתאום הודעה. וכך כתבה לי: "אילן, שלומות. סיימתי לקרוא את ספרך האחרון, 'אשת הפיראט היהודי,' וחשוב לי להביע את התפעלותי מהכתיבה, דקויות הביטוי, העברית והסיפור. מצפה בשקיקה לספר הבא."

לפעמים די בהודעה אחת כזאת כדי לרונן את הלב ולחזקו, וכדי להזכיר לי שזכיתי, שמגיל 14 ועד היום אני עושה בדיוק את מה שאני אוהב לעשות ומוכשר לעשותו, וממלא בזה את תכלית חיי וייעודם. יושב וכותב. אין שמחה גדולה מזו. הלוואי ויגבר, הלוואי וימשיך.