החיים, הכתיבה, ההורות ומה שביניהם (98)
הקריאה של חה”כ איימן עודה, אתמול, בשער שכם, לצעירים הערבים שהתגייסו לכוחות הביטחון לעזוב את תפקידם, הייתה לא רק קריאה אחת יותר מדי, כי אם קריעה, קריעת הרשימה המשותפת מכלל ישראל. “אני אומר לאלה שהתגייסו שהם מיעוט קטן – בין אחוז עד 1.5% – תזרקו את הנשק שלכם בפרצוף שלהם. אנחנו לא צריכים להיות איתם, לא להיות חלק מהפשע הזה,” אמר עודה לפי הידיעה ב”הארץ”, “זו בושה שצעיר ערבי או הוריו של צעיר ערבי מסכימים להתגייס ולשרת בזרועות הביטחון שהם למעשה כוחות הכיבוש.”
הדברים הללו מצטרפים לדבריו של חה”כ עופר כסיף בטוויטר, לפיהם “(פרופסור ישעיהו) ליבוביץ’ צדק: על החברה הישראלית הולכת ומשתלטת מנטליות נאצית – לא רק פשעי מלחמה, הרג שיטתי ויומיומי של פלסטינים חפים מפשע (לרבות נשים וילדים), אלא אף לגיטימציה ציבורית לכך – שתיקה ואף שמחה על ההרג וצמא לעוד.” אם נוסיף עליהם את התנהלותה המטרידה של חה”כ עאידה סלימאן, שביזתה את המשלחת מבחריין שביקרה בכנסת, סירבה לגנות את מפלגת בל”ד, שהעניקה תעודת הוקרה למחבל רושדי אבו-מוך, שהיה שותף לרצח החייל משה תמם ושוחרר ממאסר אחרי 37 שנים, פרסמה פוסט ברכה לח’אלדה ג’ראר, בכירה בארגון הטרור החזית העממית האחראי לפיגוע שבו נרצחה רנה שנרב ז”ל ועוד, אפשר כבר לכרות גט כריתות עם הרשימה המשותפת. הרשימה המשותפת אינה יכולה להיות שותפה של השמאל הישראלי.
ההבנה לפיה הרשימה המשותפת קרעה קריעה, כרתה גט כריתות עם החברה הישראלית, חייבת להוציא אותה אל מחוץ למחנה, גם ובעיקר בחברה הערבית, השואפת לשוויון אזרחי מלא, וגם בכנסת. מול רע”מ ומנהיגה, מנסור עבאס, מתבלטים חברי וחברות הרשימה המשותפת כמי שלא טובת הערבים והבדואים לנגד עיניהם, כי אם המשך החתירה תחת השינוי לטובה במרקם החיים והדו-קיום בישראל. כשרוממות הכיבוש בפיהם, הם למעשה עושים הכול להנצחתו. הן בשפיכת דלק על הדו-קיום, הן בהשחרת פניה של החברה הערבית, שרובה שואפת שלום, שוויון, אחווה וצדק והן בערעור שרידותה של ממשלת השינוי, והחשש לנפילתה ולהקמתה של ממשלת ימין קיצוני, שתנציח את הכיבוש במקום לפתור אותו.
אם יש סיכוי כלשהו לפתרון של שלום בין שני העמים, הוא מצוי בדיוק בהתמד קיומה של ממשלת השינוי, עד לשידוד מערכות בימין. אם יש סיכוי כלשהו להקמת מדינה פלסטינית בצד מדינת ישראל, והקניית שוויון זכויות אזרחי מלא לפלסטינים החיים בתוך ישראל, הריהו נובע רק מחיזוק מרקם החיים המשותפים. ראשי הערים הערביות בישראל, אנשי ההיי טק הערביים, הרופאים והמנתחים, האחיות והסטז’רים הערביים, כולם יודעים מה שחברי וחברות הרשימה המשותפת מסרבים לקבל. חיים של שלום ושל שוויון ייתכנו רק מתוך ערבות הדדית, והתקדמות הדרגתית אל לב הקונצנזוס הציבורי, עד לפתרון הבעיה הפלסטינית בהקמת שתי מדינות לשני עמים.
לאור הדברים הללו, ממשלת השינוי אינה יכולה להסתמך עוד על הרשימה המשותפת כבת שיח או כבת ברית פוליטית. אם אחמד טיבי יחכם ויפרוש מן הרשימה המשותפת, אפשר יהיה לשתף עמו פעולה. אבל רוב חבריה וחברותיה הם סוכני כאוס לא פחות ממיטב מחרחרי הריב ורקדני הדם בימין. הם משרתים את החושך, ויעשו הכול כדי שהחושך הזה ייפול על כולנו, בדמות ממשלת ימין קיצונית, שמולה יוכלו להמשיך ליילל, כעדת תנים, את היללות שלהם על חוסר הצדק של הכיבוש והאפרטהייד, שאין חולק עליהם, אבל לא בדרכם ייפסק.
ובאותו עניין, גדעון לוי, במאמר הדעה האחרון שלו על רעד חאזם, המחבל שביצע את הפיגוע בדיזנגוף, העלה על נס את המחבל, ש”נולד בכ”ט בנובמבר 1993 — ביום השנה להחלטת האו”ם על הקמת שתי מדינות בארץ ישראל. הוא נולד אל תקוות אוסלו וגדל אל חורבן ‘חומת מגן’.” על מחנה הפליטים ג’נין הוא כותב: “אין עוד מקום לוחמני, חמוש ואמיץ כמחנה ג’נין,” ועל רעד חאזם: “כל הכוחות הללו, שמתאמנים במשך שנים אל הרגע הזה בדיוק, שמושקעים בהם יותר משאבים מאשר במערכת הבריאות והחינוך גם יחד — לא יכולים לבן פליטים נחוש אחד ברגע המבחן.” בדבריו אלה חצה גדעון לוי את הקו בין מבקר נחוש של משטר הכיבוש ומתעד נאמן ומכאיב של סבלות הכיבוש, למסית, המעורר עוד צעירים פלסטינים לרצוח את בני עמו בשם עקרונותיו. כמו רוב חברי/ות הרשימה המשותפת, גם גדעון לוי כרת בזה את עצמו מן השמאל הישראלי, והפך ממבקר נחוש של הכיבוש למסית, שיש בדבריו כמעט משום בגידה במקום שגדל בו, רכש בו את מעמדו המקצועי כמטיף בשער, ושאת בבואתו הוא מתיימר לשקף בטהרנותו.
הכיבוש חייב להסתיים בפשרה היסטורית בין שני העמים. זה יקרה רק כאשר יקומו מנהיגים מתוך החברה הישראלית והפלסטינית, שיעזו לחרוג מן התבניות המקובעות שהחלוקה לשמאל ולימין תקעו אותנו בתוכן. ממשלת השינוי, שנטלה לידיה את הסכמי אברהם וחיזקה ופיתחה אותם, וייסדה את ועידת הנגב, חידשה את היחסים עם מלך ירדן ועוד, היא צעד ראשון וחשוב לקראת פתרון הסכסוך. כול מי שמנסים לערער אותה ולהפילה לא מועילים לפתרון הסכסוך, אלא ההפך הגמור מזה – עושים להשלטת החושך של שלטון ימין אוטוריטרי על הדמוקרטיה הישראלית השבירה, ובזה להנצחת הכיבוש ולחורבן ישראל.
