היום השלישי של חופשת סוכות היה בעבורי יום של הישרדות. נראה היה לי כאילו אלוהים, משרד החינוך והילדים החליטו לבחון את מידת הסובלנות ויכולת הסיבולת וההכלה שלי את בניי.
בבוקר, אחרי אימון הכושר, שהילדים הצטרפו אליו – הם מאוד אוהבים לשחק במקלט הכושר בעודי מהלך על גבי המכשיר – נסענו לכרמיאל ולכפר מנדא. היה עלי ללכת למשתלה המעולה שם, כדי לקנות גפנים ונבטים של חסה, אותם אשתול מחר בבוקר בחצר, שיש לה גדר חדשה.
הקמת הגדר נשלמה הבוקר. שני שלישים מחצרי הפכו בזאת לגן ירק. הותרתי רק את הדשא בעבור הילדים וחיות המחמד למשחקיהם. מחר אמתח טפטפות נוספות בחלקות שהתפנו לי, ואשתול את הגפנים כך שתוכלנה להסתיר את גדר הרשת הזאת.
מלבד נבטי חסה קניתי עוד נבטים רבים, של תרד, אפונה, שומר וסלק. יחד עם הכוסברה, הברוקולי, העגבניות, הפלפל הירוק, כובע הנזיר והגזר שכבר זרעתי, תהיה לנו גינת ירק נהדרת החורף.
גולת הכותרת של זה היא שתילי תות השדה שקניתי. אני מתכוון מחר לשתול חלקת גן בתותי שדה, ומאד מקווה שזה יצלח גם כן.
בדרכי הביתה נזכרתי בדבריו של הנביא מיכה, "…וְכִתְּתוּ חַרְבֹתֵיהֶם לְאִתִּים וַחֲנִיתֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשְׂאוּ גּוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּן עוֹד מִלְחָמָה. וְיָשְׁבוּ אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ וְאֵין מַחֲרִיד כִּי פִי ה' צְבָאוֹת דִּבֵּר." אמרתי לעצמי שעץ תאנה כבר ישנו בחצר, וכעת יתווספו בו שתי גפנים, האחת של ענבים ירוקים והאחרת של ענבים אדומים. ניתן לומר שבזה אעשה עוד צעד לעבר המנוחה והנחלה.
אבל הילדים החזירו אותי מהר מאוד אל קרקע המציאות. שלוות הנפש עוד רחוקה ממני. הם התנהגו נורא במהלך הטיול הקצר הזה. וכפי שהם עושים זאת תמיד, התנהגו כך בדיוק כאשר ירדתי מן ההר, בפיתולים הכי מסוכנים של הכביש.
היה עלי לעצור פעמיים בדרך לכפר מנדא כדי להתבונן הישר בעיניו של מיכאל, ולומר לו שאינני יכול ואינני מוכן לסבול התנהגות כזאת.
אחרי הפעם השנייה שהזהרתי אותם הם בחרו בפתרון מעולה. הם פשוט נרדמו, ונותרו ישנים כשביקרתי במשתלה בכפר מנדא. מיכאל התעורר זמן קצר אחרי כן, נחמד ושליו. דניאל התעורר רק בבית. ומאז אותו רגע, עד שבע וחצי בערב, הם שיחקו עם חבריהם התאומים, מציקים איש לרעהו ומטרידים גם אותי.
במהלך הזמן הזה בישלתי עוף קארי ודאל עדשים וקציצות עדשים נפלאות, כך שהייתה לנו הערב ארוחת שישי הודית, מעולה.
"אני לא אוכל אוכל הודי!" הכריז מיכאל כאשר התיישבנו אל השולחן. "אני רוצה ספגטי!"
"אין בעיות," אמרתי, וחיממתי לו את הספגטי מאתמול. "אתה רוצה גם מרק עוף?"
"כן."
"אני רוצה שניצל," ביקש דניאל.
"אחמם לך שניצל," עניתי לו.
כן כן, יש אצלי תמיד אוכל מוקפא מוכן. לכול איש משלושתנו על פי טעמו.
התחלנו לאכול. אני לקחתי לי מנה יפה של עוף בקארי עם תפוחי אדמה ומעכתי את תפוחי האדמה בתוך הרוטב הטעים של הקארי.
"אתה רוצה לטעום קצת?" הושטתי מעט פירה הודי לדניאל על מזלג. הוא היותר פתוח מבין שניהם לטעמים חדשים. הוא הסכים ואהב את זה, וביקש עוד. רק אז הצעתי גם למיכאל קצת עוף קארי, וגם הוא אהב אותו.
בסופו של דבר ישבתי ליד השולחן, מתבונן בבניי ההודיים-למחצה אוכלים גרסה ישראלית-אמריקאית של עוף בקארי. אני מבשל אותו על פי מתכון של אודטה דנין, וזה תמיד יוצא מוצלח. תודה לאל שברא את אודטה, בעבור תבשיליה ועצותיה הטובות בכול הנוגע לאחזקת הבית.
לא הייתה פה שום כתיבה היום. אני שונא את זה. אבל אני לא יכול לכתוב בשעה שעלי להשגיח על ילדיי יום שלם וגם לבשל ולנקות את הבית לשבת. כך שהכתיבה תצטרך לחכות עד יום ראשון, היום הראשון בגן הילדים אחרי החגים, אז אוכל לחזור לעצמי ולכתיבתי.
אם אתם רוצים לעזור לי בזה, לחזור לכתיבה, אתם יכולים לתמוך בי בקמפיין למימון המונים שלי, שתיכף נגמר, כאן.
שתהיה לכם שבת שלום – ותקופת 'אחרי החגים' שמחה!
אילן.
