יומן מלחמה (7).
השבת השחורה בעוטף עזה היא לא נקודת הפתיחה של מלחמה רב-זירתית, אלא שלב אחד, אכזרי ונורא בה. כמו כול סיפור, המלחמה הרב-זירתית נחלקת לפחות לשלוש מערכות. האירוע שחולל אותה הוא החלטת היועץ המשפטי לממשלה להגיש כתב אישום נגד בנימין נתניהו בגין עבירות שוחד, מרמה והפרת אמונים. מיד אחרי כן כינס נתניהו את חבר עוזריו בפתח בית המשפט העליון ונשא בו הצהרה לציבור. לא במקרה התמונה הזאת צרובה בכולנו. זה הרגע בו קרא נתניהו לתומכיו להתגייס לצידו במלחמתו.
הנבל, אמונתו המוטעית וניצחונו הכוזב
ישנם סיפורים במרכזם עומד הגיבור הטוב, וישנם שבמרכזם עומד הנבל. בסיפור שלפנינו, הנבל הוא הדמות המרכזית. כמו בכל סיפור, הוא יצא להגשמת רצונו מתוך אמונה מוטעית, שהיא גם המכשילה אותו. נתניהו יצא למלחמה נגד מערכת המשפט באמונה כי יוכל לכפות עליהם את כוחו ולהימלט מעונשו, לשנות את ערכי היסוד של הצהרת העצמאות של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית – ולהפוך עם דמוקרטי, ליברלי וחילוני לציבור נתינים בדיקטטורה משיחית.
נתניהו היה אמור לגלות את טעותו במהלך שלוש שנות המחאה בבלפור. אבל אז הגיע נצחונו המדומה – הטעות היסודית של בית המשפט העליון בפסק דין ה 0:11, בו נתן בידיו את המנדט להקמת ממשלה, ובזה אפשר לו לגרור את ישראל למערכות בחירות בזו אחר זו, עד שלבסוף עלה בידו לכבוש את השלטון.
ניצחונו המדומה של נתניהו, כמו אצל כול דמות בסיפור, הכניס אותו להיבריס. הוא חשב שהוא מבטיח לו התגברות על מערכת המשפט. זה מה שהביא לחציית הסף בינואר 2023, בנאומו של שר המשפטים יריב לוין, יימח שמו וזכרו – המתקפה של ממשלת הימין והעומד בראשה על ערכיה של הצהרת העצמאות, יסודות השלטון הדמוקרטי, מוסדות המדינה, תקציבה ועתידה. בהמשך באו הפגיעה במוסדות השלטון, המינויים המושחתים והלא ראויים במוסדות השלטון, ריסוק התקשורת החופשית, המאבק באקדמיה ובתרבות, חלוקת אוצר המדינה למגזרים פוליטיים ככספים קואליציוניים, בזיזת הזקן, הניצוֹל, העני, המוגבל והחלש ושוד הקופה הציבורית.
כתוצאה מכול אלה, אם במערכה הראשונה התמודדו בנימין נתניהו ובית המשפט העליון, במערכה השנייה כבר התרחבו המחנות – מול המחנה הביביסטי, והגזענים, המשיחיים, המיזוגנים וההומופובים עמם הרכיב נתניהו את ממשלתו, נעמד הרוב הישראלי הליברלי וקמה תנועת ההתנגדות האדירה, שסחפה אחריה מאות אלפים לרחובות. המאבק שניטש ברחובות במשך עשרה חודשים הלך והחריף. הגענו עד לסיפה של מלחמת אזרחים – ואז התחולל הפוגרום המחריד שבוצע ביישובי העוטף בשבת השחורה, והיפך את הכול.
השבת השחורה – נקודת ההיפוך
הפוגרום שביצע החמאס בתושבי עוטף עזה הוא נקודת ההיפוך של הסיפור. מקודם לו התמודדו שני הכוחות, הממשלה וההתנגדות, על הסיפור המאחד של הישראלים, ערכיה של הצהרת העצמאות וטבעה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית. ההתמודדות הזאת יצרה קרעים קשים לאיחוי בין הצדדים. אבל הפוגרום פגע לא רק ביחידים וביחידות, במשפחות ובקהילות, שהיו מקודם לכן קורבנות הסתה מתמשכת מצד ממשלת הימין. הוא ריסק את הוודאות לפיה מדינת ישראל היא מקלטו היחיד של העם היהודי, המקום הכי בטוח ליהודי לחיות בו ולכן גם הביא את ההיפוך – התאחדות כול הישראלים, בצבא ובעורף, לוחמים ואזרחים, חילונים ודתיים, יהודים וערבים, גברים ונשים – במאבק על הבית.
עכשיו כולנו נאבקים יחד מול אויב חיצוני, על עצם קיומה של מדינת ישראל. אבל ההתאחדות במאבק על הבית אין משמעה אחדות, גם לא פתרון המשבר הלאומי, הערכי והמשטרי שיצרו הנבל וחבר מרעיו במדינת ישראל. הפוגרום ביישובי עוטף עזה הוכן במשך שנים במסתרים. אך הוא התאפשר בשל תפיסת נתניהו את החמאס כשותף, לא כאויב, ובשל אישורו להעברת מיליוני דולרים מדי חודש מקטאר לחמאס. אין ספק שגם העיתוי לביצוע הפוגרום נגרם במידה רבה על ידי החלשת החברה הישראלית ומוסדות השלטון בידי נתניהו. המלחמה פרצה משום שאויבי ישראל טעו לזהות את המאבק בהפיכה המשטרית כנקודת חולשה. כעת כולנו מגויסים כדי להוכיח להם את טעותם, ולהרחיק אחת ולתמיד כול איום על קיום ישראל, מדרום ומצפון.
המערכה השנייה בכול סיפור היא המערכה הכי ארוכה בו. לא פלא שראש הממשלה וראשי הצבא מדברים על מערכה שתימשך חודשים ושנים. בתחילתה, כל צד מגשש אצל יריבו, בודק ולומד את שדה הקרב, מנחית מכות מקדימות, מרכך את השטח, ובעיקר מגייס כוחות, מגבש כוח מחץ, מתחמש ומתכונן לקראת הקרבות. אנחנו גייסנו לצידנו את נשיא ארה"ב ורבים ממנהיגיהן של מדינות המערב, ואת התקשורת הבינלאומית בחלקה. החמאס גייס לצידו, מלבד איראן וקטאר, את רוסיה, סין, צפון קוריאה, תימן ועוד מדינות, את חלקה של התקשורת הבינלאומית, ולמרבה הצער גם חלק מן העולם האקדמי והאינטלקטואלי במערב.
התארגנות הגושים הללו, ההתגרויות מצד חיזבאללה בעוד צה"ל ממשיך לשטח רבי קומות ומבנים ותשתיות צבא ושלטון של חמאס בעזה, וחמאס מפציץ את ערי ישראל, התפנות 750,000 פליטים מצפון עזה לדרומה ו-130,000 פליטים ישראלים מדרום ומצפון למרכז הארץ, המשא ומתן על החטופים ושחרורם ההדרגתי, המאבק למען שחרורם בתוך ישראל ומחוצה לה – כול אלה הם רק שלבים מקדימים לקרבות הדמים שיגיעו. הם יתחילו אחרי מיצוי השבת החטופים בכניסה קרקעית לעזה, בהצטרפות חיזבאללה למערכה, ואז חלילה גם במלחמה גלובלית, שהמוקד שלה יהיה ישראל.
גם אם לא תתפתח כאן מלחמה גלובלית, ישראל תיקלע למצוקה קשה. בניגוד לעזתים, שיש להם אפשרות לברוח בהמוניהם לתוך מדבר סיני, אם או בלי הסכמתו של נשיא מצרים לכך, לנו אין לאן לברוח. אנחנו לכודים בין הים לנהר. גם אם איראן, רוסיה וסין לא תפצצנה אותנו, אלא חיזבאללה וחמאס בלבד – מראות ההרס בעזה עתידים להיראות גם כאן. הכרה איומה זו אינה מחלחלת ללב כול מי שזועק כעת חמס ונקם. אך כאשר המלחמה תתרחב, לא רק בתי עזה יהיו משוטחים לארץ. כך יקרה גם בערי ישראל. מיליוני ישראלים ימצאו את עצמם כפליטים מבלי שיהיה להם לאן ללכת, אלא למנהרות הרכבת התחתית, למערות הכרמל, ולמצודות ולנקרות במדבר יהודה.
הפשיסט והמגננה הנרקיסיסטית
לבנימין נתניהו יש אינטרס, מודע או לא מודע, להמשכת מצב המלחמה. ככל מנהיג סמכותני לנתניהו יש אינטרס באויב חיצוני אכזר וצמא דמים כמו החמאס. זו בדיוק הסיבה שפיצל בין הרשות הפלסטינית לבין החמאס ואפשר את פריחתו. קיומו של אויב אכזר כזה מחזק את אחיזת נתניהו בישראלים ובמדינה. והראייה – ההתגייסות מעל 130% למילואים והתגייסותה המופתית של החברה האזרחית, בראשה ארגוני המחאה, למלא את החוסרים, פיסית ורגשית, שחולל נתניהו בשנות שלטונו בישראל – והתגייסות העורף להוכיח את חוסנו בהשבת הילדים למערכת החינוך, תחת שמירה צבאית, וניסיון לייצב כאן שגרת חירום ממושכת.
זה בדיוק מה שבנימין נתניהו צריך. התאחדות העם מול איום חיצוני והמשכת המלחמה למשך זמן ניכר ביותר, כי היא הערובה להתמד שלטונו. אל תאמינו להצהרת האחריות שלו לעתיד האומה. לא בעתיד האומה מדובר, אלא בעתידו האישי. גם אל תקשיבו לקריאות לא להפגין בזמן מלחמה. המלחמה המסוימת הזאת היא הזמן היחיד להפגין בו.
באופן ציני ביותר, ככול המלחמה תימשך, ככול שייפגעו עוד ועוד חיילים ואזרחים בישראל, ותשתיות הקיום שלנו תיהרסנה, הוא ימשיך להעמיד את עצמו כאחראי על עתיד ישראל. אבל למעשה כולנו פִּיונים במלחמת הקיום הנרקיסיסטית של בנימין נתניהו. הוא האחראי הישיר לשנות הכנתה במסתרים, לתקצובה ולכשל ההתכוננות מולה. האדם המתועב שבמשך שנים קעקע את יסודות השלטון הדמוקרטי בישראל, שיסע ופילג את החברה הישראלית, מוטט את מוסדות השלטון והעלה מן האופל כוחות חשוכים להבטחת שלטונו, האדם שבתוך עשרה חודשים דרדר את ישראל ממדינת היי טק פורחת למדינת אסון, מבקש כעת למשכן את עתידה למען הבטחת גורלו, המורשת שלו והדימוי העצמי הנרקיסיסטי שהוא מחויב לשמור עליו, אחרת יתמוטט.
מה שאנו רואים כעת מבנימין נתניהו הוא מופת ופאר של מגננה נרקיסיסטית. זו הסיבה שאינו מסוגל ליטול על עצמו אחריות למשבר. הנבל פשוט אינו יכול להרשות לעצמו להודות שהוא נבל. מנקודת מבטו הוא הגיבור הטוב בסיפור הזה, לא מחריב ישראל, אלא גואלה.
הודאה באחריות והתפטרות – הדרך היחידה לניצחון על חמאס
הסיכוי שלנו לנצח את המלחמה הזאת בשלום תלוי, אם כן, בשבר הנרקיסיסטי של בנימין נתניהו, בטרנספורמציה שעליו ועל ממשלת ישראל לעבור – ההבנה שאי אפשר לפגוע בערכי היסוד ובסיפור המאחד של עם, ואז לצפות ממנו להתאחד במלחמת קיום. אי אפשר להכניע עם ולהפוך אותו מציבור אזרחי דמוקרטי, ליברלי וחילוני לנתיניה של דיקטטורה תיאוקרטית, ולצפות שרוחו תגבר ולא תישבר.
כול עוד ראש ממשלת ישראל אינו נחלץ מחדר המראות הנרקיסיסטי שלו, מודה באחריותו למשבר האיום בתולדות ישראל ומתפטר, וממשלתו אחריו, הוא מסכן בצורה מוחשית את ביטחון ישראל ואת עתידה. רק הודאה באחריות, הסתלקות מן השלטון והעברת המושכות לקואליציה רחבה ולממשלת מומחים רחבה יבהירו כי הטרנספורמציה הושלמה. שהעומד בראש הממשלה וחבר מרעיו מבינים, ששורש הפוגרום והשבר מצוי באמונתם, לפיה יוכלו להכניע את רוחו של עם דמוקרטי, וכי עליהם לפנות את הדרך בפני ממשלה חדשה.
כדי לנצח במלחמה הרב-זירתית שנכפתה עלינו אנחנו מוכרחים להיות מאוחדים תחת מנהיג אמיתי וממשלה ראויה, רחבה, המשקפת את מרב הקשת הדמוקרטית הישראלית, ודוחקת חזרה את כוחות הרשע הגזענים, המשיחיים, המיזוגנים וההומופובים מהם הורכבה ממשלת הזדון אל מאורות האופל מהם הגיחו. אם השינוי הזה לא יתחולל מיד, אנחנו אבודים. ולכן ההתנגדות החריפה, ההמונית, לעצם קיומה של הממשלה הזאת היא מחויבת המציאות תוך כדי ההכנות לשלבים הבאים בלחימה.
עלינו לצאת לרחובות מיד עכשיו כדי להבטיח את קיום ישראל. עלינו לנהל את המלחמה הרב-זירתית הזאת מבית ומחוץ. הדחת נתניהו והחלפת ממשלתו היא שלב קריטי בהתכוננות להמשך המלחמה שנכפתה עלינו עם אויבינו מחוץ. ראש ממשלת ישראל, שריו וחברי וחברות הכנסת שלו, חברי וחברות פורום קהלת, רבני ישיבות הקו, חבורת השופרות המכונים עיתונאים, וגם שוטרים שסרחו בהגנתם על הדמוקרטיה – כולם יצעדו בסך אל בית המשפט. האפשרות האחרת, ההפוכה, היא ציד כול הרמטכ"לים וראשי המוסד והשב"כ לשעבר, דרך ראשי ארגוני המחאה ועד לכותבים כמוני, וירי בכולנו בבורות הרגה. תפקידה של ההתנגדות הוא לוודא איזה מבין שני הסופים הללו יתחולל.
אמנות הסיפור מלמדת, כי סופו של סיפור מצוי כבר בראשיתו. סופו האפשרי היחיד הוא אחד – התחדשות ישראל כמקלטו של העם היהודי, כמדינה יהודית דמוקרטית, עם ממשלה רחבה, חוקה, מערכת משפט חזקה ושירות ציבורי נקי מנפוטיזם, פוליטיזציה ושחיתות, השואף למצוינות בעבודה למען אזרחי המדינה ולהיעגנות ישראל בקרב אומות המערב וגם בקהילות העם היהודי ברחבי תבל. בפחות מזה לא נסתפק, ועכשיו הזמן לצאת להיאבק על כך.
