יהדות

סליחה, אבל אני לא קונה את זה.

החיים, ההורות, הכתיבה ומה שביניהם (22).

     רגע לפני יום הכיפורים, בעיצומם של עשרת ימי תשובה, כולם פתאום מבקשים סליחה, מחפשים מחילה, מתמלאים חמלה ומפגינים אור ואהבה על סביבותיהם. תיכף כפרות, ואחרי כן התשליך ואז יצעדו כולם בסך אל בית הכנסת, בטנם ריקה, גופם עטוי לובן ופניהם מפיקים אור יקרות.

     סליחה, אבל אני לא קונה את זה.

     אני לא צם ביום כיפור, לא לובש חולצה לבנה, לא מתאמץ לעטות על פניי ארשת של כוהן צדק מעורבב בנזירה כנועה. אני משתדל כמיטב יכולתי להיות אדם טוב, לפחות בן אדם סביר, כול ימות השנה, ולא זקוק לצום ולתענית ולכול מיני מחוות כזב וטקסי היטהרות כדי להרגיש שהקלתי מעלי את משאי. יש משאות שמוּקָלים עם הזמן, ויש כאלה שלא.

     אני מודע אליהם כול יום, כול השנה, וכול הפטשקריי הזה עם הסליחה והמחילה עושה לי רצון להקיא. זה נובע קודם כול מכך, שגדולי המתחטאים והמכים על חטא, המזדככים בזוך דק מן הדק והמקפידים קלה כבחמורה במנהגי הצום והתענית, הם החארות הכי גדולות שבראה היהדות, מנוולים מושחתים חסרי ערכים ונטולי עכבות, שאין לי עמם שום שיח ושיג. ודאי שלא אחלוק איתם תענית וצום או תפילת כול נדרי, אפילו שבפתח התפילה הנפלאה הזאת נאמר "עַל דַּעַת הַמָּקוֹם וְעַל דַּעַת הַקָּהָל בִּישִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה וּבִישִׁיבָה שֶׁל מַטָּה אָנוּ מַתִּירִין לְהִתְפַּלֵּל עִם הָעֲבַרְיָנִים.

     תקפצו לי עם האנחנו מתירין שלכם. אני לא צם, לא לובש לבן ולא עוטה זוך על פני, כי אני בשר ודם כמו כולכם. אבל אני משתדל לפחות להתחשב בכם ולקיים בחיי אחריות הדדית, ערבות הדדית. אני לא בטוח שזה מה שקורה כיום בישראל, בכול עדותיה ומגזריה.

     שלושים אלף צדיקים נסעו לאומן, להשתטח על קברו של ר' נחמן. את ר' נחמן אני דווקא אוהב. את 'ליקוטי המוהר"ן' קראתי בגיל שבע עשרה, ואת "סיפורי מעשיות" בזמן הצבא. כול כך התמדתי בזה, עד שהרב החטיבתי, יהודה גלעד הזכור לטוב, חשב שנפל לידיו טרף קל של עושה תשובה, ובטובו הזמין אותי לעשות שבת בביתו. הודיתי לו, ואמרתי לו ששבת אני עושה בבית הוריי.

     כך או אחת, טוב ויפה שעולים לקברו של הר' נחמן. לא אכתוב מה עוד עושים שם, באומן, כדי לא להוציא לשון הרע על יהודים טובים. הרי רובם מאמינים באמונה שלמה, לא זנאים. אבל מה, המון לא מחוסנים נוסעים לאומן, ואז חוזרים לארץ, וכדי לחזור בלי בעיות מזייפים בדיקות. אלפי גברים חוזרים חולים משם, מנגפים בלי שום אכפתיות או עכבות מוסריות את כול מי שיושב אתם במטוס, במונית, באוטובוס או ברכבת משדה התעופה הביתה, ואחרי כן גם את בני ובנות משפחותיהם ואת קהל המתפללים בהיכל קודשם.

     נו, ואחרי זה הצדיקים האלה, שטסו במיוחד עד אומן כדי להשתטח על קברו של הר' נחמן, יסובבו תרנגול מסביב לראש או במקרה הטוב מעות חסד, ויבקשו כפרות. ואחרי כן יסעדו סעודה מפסקת, ויתלבשו במיטב קפוטותיהם, ויהדרו בכיפות ובמגבעות שעל ראשיהם, וילכו לבית הכנסת להתפלל בו בכוונה גדולה.

     ובינתיים מסביבם יחלו ויתפגרו זקנים ונשים וטף, כי למי בכלל אכפת מי יחיה ומי ימות, כשהכול בידי הקדוש ברוך הוא – ובידי הנבלות הללו, שניגפו את בני ביתם.

     אז תסלחו לי. אני לא קונה את זה. מי שלא מסוגל לשמור על עצמו ועל ביתו, להתחסן, לעשות בדיקות, לשמור על היגיינה ועל ריחוק חברתי, ותולה את יהבו בשם ובצום ובתענית, שילך לחפש לו מכונת אקמו ב'יד שרה'. אני לא מתפלל ולא חולק לא לב ולא נשמה ולא נשימה עם העבריינים.

*

     ובכל זאת, מכיוון שבאווירת מירוק חטאים אנו שרויים, אשא גם אני וידוי. החטא הכי גדול שלי נוגע למרווח בין גירוי או דחף לבין פעולה. אני אדם מאד מהיר, יש שיאמרו נמהר, אני קורא לזה 'ג'ינג'י', ולכן לעתים מזומנות אני פועל מתוך תחושה סובייקטיבית, בנחפזות, מבלי לראות את האחר הנמצא מולי, מבלי לעצור רגע ולהרהר באופן שבו הוא או היא קולטים אותי ואת דבריי, מעשיי וכוונתי.

     פעם, לפני הרבה שנים, כתבתי על זה שיר. שיר על המרווח בין ההתכוונות לבין הפעולה. התאהבתי בפסנתרן אחד, שהיה מאוהב בפסנתר שלו ובסוגי בחורים אחים. הוא צלה אותי בתשוקה וכמיהה אליו, אך לא נעתר לחיזוריי. בסוף התרחקנו בגוף, ונשארנו ידידים טובים. והוא נפרד מהפסנתר והתאהב במישהו אחר. כך כתבתי אז, בשיר 'שני פרקים ראשונים': "אַהֲבָה הִיא הַמּוּסִיקָה שֶׁאַתָּה מְנַגֵּן   / – יָד הַמַּרְחִיפָה עַל הַמִּקְלֶדֶת,/גּוּף בְּצִירָיו,/כַּף־רֶגֶל זְעִירָה הַמְּזִיחָה דַּוְשָׁה מָזְהֶבֶת,//מַגַּע תָּו הַמְכֻוָּן כַּנֶּפֶשׁ/בַּמִּרְוָח בֵּין קְלִיד/ לִקְצֵה אֶצְבַּע —/בְּלִבִּי, תְּהוּדָתוֹ מַרְעֶדֶת."

     היום, שלושים וכמה שנים אחרי כן, אני לומד להתעכב קצת בין גירוי, דחף או מחשבה לבין פעולה. לרווח. לפתוח מרווח של מחשבה. להרהר. לא תמיד זה מצליח לי, אבל אני משתדל. אז אם יש משהו שעלי לבקש עליו סליחה, זה שלא תמיד מצליח לי לרווח, להתאפק, להרהר בטרם אני אומר, כותב או פועל.

     כן, יש הרבה עבודה בין אדם לאלוהיו ובין אדם לחברו. בין אדם לחברו החטא הכי גדול הוא חוסר בערבות הדדית. חיים באטוֹמיזם נרקיסיסטי, כזה המאפיין כיום את מתנגדי החיסונים ונמנעי הבדיקות, מכול מוצא, גזע, לאום, דת, מין ומגדר. ויֶשנוֹ החטא הקטן יותר, של הקושי לרַוֵוח, להתעכב במרווח בין גירוי לתגובה. כל אחד וחטאו, כול אחד וסליחותיו.

     אם תשאלו אותי, אני מעדיף את החטא הקטן הזה על פני החטא הגדול.

     עכשיו תסלחו לי. אני צריך לחשוב אם להעלות את הפוסט הזה כמו שהוא, או להימנע מכך.

     [עברו 24 שעות מאז כתבתיו. עברתי עליו, קצת מיתנתי אותו. זהו. אני מעלה אותו לרשתות החברתיות].

     גמר חתימה טובה.

מודעה

אילן שיינפלד

כתיבה וקריאה הן בעבורי אורח חיים וגם הכרח. אני אדם המגלה את עולמו במלים. התחלתי לכתוב בגיל ארבע-עשרה, ומאז אני כותב שירה וסיפורת, מחזות ותסריטים, ספרי הדרכה בכתיבה ועוד, למבוגרים ולילדים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Call Now Button