פרידריך דירנמט. החשד. תרגמה מגרמנית: רוני לוביאניקר. הוצאת גוונים, 2001.
ערמות הספרים ליד כורסת הקריאה שלי ממוינות לפי סוגים ותחומי עניין. ספרי פסיכולוגיה, ספרי עיון על הדמוקרטיה והרודנות, ספרי שירה, ספרי פרוזה עברית וספרי פרוזה מתורגמת, כתבי עת, ספרים על ביקורת וחקר השירה, וכמובן ספרי תחקיר כרקע לספרים הבאים שאני כותב.
אתמול בערב, אחרי מהדורת החדשות, התחשק לי לקרוא ספר קצר מתחילתו ועד סופו. כך נקלע לידיי ספר מערמת הפרוזה המתורגמת, "החשד". על פי המדבקה שעליו אספתי אותו לפני כך וכך שנים מארון ספרים להשאלה בתחנת רכבת מרכז בתל אביב, או שמא מארון הספרים בקניון של כפר ורדים.
גמעתי אותו בכמה שעות של קריאה, בלילה אחד. כיוון שהוא כתוב כמותחן בלשי, וכבר בעמוד הראשון מופיע הגיבור הראשי והאירוע המחולל שלו, הוא סחף אותי הלאה. אך ככול שהתקדמתי בקריאתו גברה בי אי-הנוחות, מטעמים שאפרט כאן. בסוף הקריאה הגעתי למסקנה שמדובר בספר טוב רע, הן מצד נושאו, הן מצד אופן כתיבתו והן מצד ההפקה שלו בעברית.
העלילה: המפקח ברלך, חולה סרטן, מאושפז בבית חולים, בו הוא מתאושש מניתוח לב שעבר. תוך כדי עיון במגזין 'לייף' הוא מגלה תצלום של פושע נאצי מבוקש, רופא שניתח את קורבנותיו ללא הרדמה במחנה השמדה. כאשר הוא מראה את התצלום לרופא המטפל בו, דוקטור הונגרטובל, שהוא גם ידידו, הדוקטור מחוויר. הוא מזהה בפניו של הנאצי את פני חברו לספסל הלימודים.
מפקח המשטרה הנוטה למות מחליט לצאת למשימת חייו האחרונה. לחשוף את העובדה שד"ר אמנברגר, המנהל קליניקה פרטית יוקרתית בציריך, הוא ד"ר ניילה ממחנה הריכוז שטוטהוף. כדי להצליח במשימתו הוא רוקח מזימה, בה הוא מסכֵּן אחרים, ונועדה להפעיל לחץ פסיכולוגי על ד"ר אמנברגר, ואז מתאשפז תחת שם בדוי בקליניקה הפרטית שלו. לתדהמתו הוא מגלה שד"ר אמנברגר והמאהבת שלו יודעים את זהותו ואת כוונותיו, וסופו של דבר שהוא מוצא את עצמו ממתין לניתוח ללא הרדמה, שימית אותו בשעה שבע בבוקר, בקליניקה של הרופא השטני, שהתאשפז בה מרצונו במטרה לחשוף אותו.
הספר הופק בגרסתו העברית בצורה רשלנית. פעמים רבות מאוד הרפליקות של הדיאלוג אינן מוקפות במרכאות, ואילו מחשבות הדמויות לעיתים מוקפות בהן. כך נוצר מצב שהקורא מתקשה להבחין מתי מדובר בדברי המספר, מתי בדברי הדמות ומתי במחשבותיה. על כך אומר מיד, לכותבים בינינו, שסימן המרכאות מיוחד בעברית אך ורק להבאת היגדים (רפליקות) בדיאלוג, או לציטוט ממאמר/ספר. כמו כן, ההיגד חייב להיות מובא במרכאות משני עבריו, מפתיחתו ועד סיומו. את מחשבות הדמויות אסור לציין במרכאות, וכיום גם נהוג לא לתִתן באות נטויה או אחרת, המבחינה בינן לבין שאר הטקסט. זאת, משום שאם הן כתובות כראוי, ממילא יבחין הקורא, מבעד למרקם הלשוני של המחשבה, למי היא שייכת.
אך הבעיה העיקרית בספר הזה אינה באופן הפקתו אלא בכתיבתו. דירמנט, מחזאי וסופר שווייצרי, למד תיאולוגיה ופילוסופיה והיה למחזאי, סופר ותסריטאי. הוא ידוע בזכות התנגדותו לפשיזם וגם בתמיכתו בישראל. מחזותיו מוכרים היטב, אך בנובלה הזאת, החיבור שיצר בין מותחן בלשי לבין קטעי מסה פילוסופית וחוקי הדרמה, אינו עולה יפה בעיניי. הוא שם בפי דמויותיו מונולוגים ארוכים, המבקשים להתחקות אחר הרוע האנושי בעולם חסר אמונה, ובאים להראות כי הרוע קיים אצל הניצול היהודי – בדמותו של יהודי חי-מת, שבשל העדר מעמד אזרחי חוקי הוא חי במסתרים, ומנצל את מצבו לנקמה בנאצים – כמו גם אצל הרופא הנאצי. אך דמויות אינן אמורות לשאת מונולוגים המבטאים את הדעות הפילוסופיות של הסופר הכותב אותן, לא בנובלה, לא ברומן וודאי שלא במחזה. והמונולוגים עצמם נראים לי כבליל רעיוני לא נקי, לא מגובש.
גם המוטיבציה של הדמויות אינה ברורה. מיהו הבלש ברלך ומה באמת מניע אותו. האם חקר האמת, רצון למגר את הרוע בעולם או שאיפתו של אדם גוסס להוכיח את יכולתו האישית והמקצועית בפעם האחרונה לפני מותו. מדוע החשד שלו בנוגע לד"ר אמנברגר מביא אותו עצמו לרקוח מזימה פסיכולוגית, שנועדה לחשוף את ד"ר אמנברגר כפושע נאצי, ומה טיב היכרותו האינטימית של ברלך עם אותו יהודי מגודל ונקמן, המתואר כצל לא אנושי, היכרות עמוקה כול כך שיש ביניהם אפילו מילת קוד המקפיצה את היהודי הזה לעזרתו. האם דירמנט מבקש להראות שרוע ישנו בכול אדם, גם בברלך? האם די בזה כדי להצדיק את המזימה של ברלך?
גם קיומם של היהודי הנקמן, של הגמד הרצחן, שגם הוא ניצול מחנות (והקשר בין שניהם) ושל אהובת הרופא, שאף היא ניצולה מן המחנות, לא לגמרי נהיר כאן. אמנם, ניתן להבין ואף לקבל שלמען ההצלה משמד היו האישה הזאת וגם הגמד נכונים לכרות ברית עם השטן, ד"ר אמנברגר, כדי להציל את חייהם. ניתן גם להבין שהיהודי הנקמן, הגמד הרצחן ואשת השטן הם בעצם שלוש תגובות אנושיות שונות זו מזו למול הרוע המוחלט. אבל היהודי הנקמן מתואר כאן כצל לא אנושי, כהתגלמות מלאה, אבל הפוכה, של כוחות הרוע, הברית הוותיקה בינו לבין הגמד הרצחן מובנת ברמה הפסיכולוגית אבל מפתיע מדי עלילתית, וכל המרקחת הזאת נדמית כמו רצון לומר דבר מסוים על טבעו של הרוע האנושי, באופן שהסתבך מדי לדירמנט. או לפחות לי כקורא.
דירמנט טוב מאוד ביצירת מתח. לא לחינם הוא דרמטורג מעולה. כבר בעמוד הראשון בספר הוא מציב את הפרוטוגניסט ואת האירוע המחולל המוציא אותו למסע. בהמשך הוא מכלכל היטב את הרמזים וההטעיות המובילים אותו בדרכו לפענוח התעלומה. אבל כאשר הופיע בחלקו האחרון של הספר השעון הגדול במעבדתו של ד"ר אמנברגר, זה הקוצב לבלש ברלך את השעות והדקות שנותרו לו עד שבע בבוקר, אז ייכנס הרופא הנאצי למעבדה שלו כדי להרוג אותו בניתוח ללא הרדמה, זה כבר היה לי אמצעי דרמטי וולגרי מדי, וגם בלתי נחוץ. והסיום, הישועה שזוכה לה ברלך מידי החבר היהודי הנקמן, המת-החי שלו, אינו מסתבר בעיניי.
כך אפוא יצאתי מן הקריאה בספר הזה בתחושה לא טובה. שהניסיון לכתוב מותחן בלשי פילוסופי, המבקש לעסוק ברוע בעולם ובאדם, ולהראות את קשת התגובות האנושית כלפיו, כדי לומר, בסופו של דבר, שהרוע הוא יחסי, תלוי תפיסה ונסיבות, וכי כולנו לוקים בו, הוא אמנם מובן אבל לוקה בכתיבתו. יתר על כן, ציור היהודי כמת-חי מעוות צורה, כמין צל מושחת מוסרית של הנאצי, וגם של הבלש, היה לי קשה לבליעה. אף על פי שאנו חיים במציאות כזו ממש, שבה חלק מן היהודים הפכו למרצחים, בשטחים הכבושים ובעזה, ומפגינים את ההתנהגות הצילית הזאת כצידו האחר של הרוע שפגע בהם, החמאס, קשה עלי עיצובו של היהודי המת-החי בספרו של דירמנט כיצור מעוות כל כך.
בכל זאת החלטתי לכתוב על הספר הזה, לא רק כדי להעיד שקראתי בו. אלא כדי להתריע על הלקויות בשימוש במרכאות, בהפיכת הדמויות במונולוגים שלהן לנושאות דברו של המחבר, באי ההסתברויות ברמת העלילה ובאמצעי מתח וולגריים. אלה דברים שכותב מוכרח לחשוב עליהם ולנפותם מכתיבתו בטרם ייתן אותה בפני הרבים.
