הבוקר התעוררתי שמח לפגוש בבניי אחרי יום שלם של הוראה בתל אביב. אתמול יצאתי מהבית בשעה 06.30 בבוקר, ושבתי אליו קרוב לחצות. במהלך יום האתמול מיכאל ודניאל בילו עם סבא. הם נסעו לבריכת השחיה של משגב, שיחקו שם במגלשות המים ונהנו מאוד. "בערב הם השתוללו מאוד," אמר לי אבא שלי בטלפון אמש. אבל לא ראיתי דבר מכול זה כששבתי הביתה אמש.
היום, אחרי שכבר הסכמנו שניסע שוב לבריכת השחייה הזאת, נשתובב במגלשות המים ונקנה לדניאל משקפי צלילה חדשים, במקום אלה שנקרעו לו, עליתי למעלה, אל חדרם. רק אז ראיתי את החורבן. הם לא סתם היו לא ממושמעים אמש. הם היו פשוט נוראיים. הם פוררו חבילה שלמה של גירים צבעוניים על רצפת הפרקט לכול אורך ורוחב חדרם, קלעו כדורי פלסטלינה אל התקרה והדביקו אותם אליה ומרחו גביע שלם של 'מילקי' על אסלת בית השימוש, כדי שאחשוב שחרבנו בה.
קראתי להם בצרחות אל חדרם. "בואו הנה ונקו את כול הבלגן שעשיתם כאן! אתם יכולים לשכוח מהבריכה ומן המתנות שהבטחתי לכם! שום פרס לא מגיע לכם על התנהגות כזאת!"
אבל הם כמובן לא היו יכולים לנקות אבקת גיר מחדר שלם, או להסיר כדורי פלסטלינה מן התקרה. כך, אפוא, מצאתי את עצמי מנקה את הבית כולו עוד לפני השתייה של קפה הבוקר.
כשסיימתי, הבהרתי להם שעלי לשבת כשעה לבדוק את עבודות תלמידיי להערב, ושלצורך כך אני זקוק לשקט. הם הנהנו ויצאו לשחק בגפם בחצר. בבית שרר שקט מופתי. אך כאשר יצאתי מחדרי אל הבית מיכאל קיבל את פניי עם קציצת בוץ בידיו. "אבא, רוצה לטעום עוגה?" צחק.
הבטתי מעבר לכתפו. כל הכניסה לבית הייתה מכוסה בבוץ, טיט בנייה, מים. הם מצאו חלקיו של מדיח כלים ישן, והפכו אותם לבית חרושת לקציצות בוץ.
צרחתי בכול מאודי, ואז ניקיתי את הכניסה לבית. "אתם יודעים שיש לי סדנה הערב," הוכחתי אותם, "שלא תעיזו להביא הנה עוד לכלוך!"
הם אמרו בסדר, וביקשו אקטימל ודניאלה. אמרתי להם שייגשו למקרר וייקחו לעצמם. הם עשו כן, אך מקץ רגע יצא מיכאל מן הבית בוכה. "אבא, תראה," הושיט לעברי את גביע ה'דניאלה' שלו, "דניאל שפך לי חצי 'דניאלה' על הארץ!"
מיהרתי אל המטבח. הרצפה שלו הייתה מכוסה ב'דניאלה.'
לפתתי את דניאל, נתתי בידו מטלית רטובה וכופפתי אותו לארץ, מנקה בידי האוחזת בידו את הלכלוך.
"עכשיו תסתלק מכאן החוצה!" אמרתי לו, "ושלא תעז ללכלך כאן שוב!"
"אני אבלגן לך את חדר העבודה!" הוא בכה. "אתה עוד תראה מה זה!"
"שלא תעז!" צעקתי עליו.
ואז ניקיתי את הבית בפעם השלישית היום.
אני יודע, זה יום אחד לפני תום החופש הגדול. טבעי שיאבדו את הצפון ואת גבולותיהם. אבל זה באמת כבר היה יותר מדי בשבילי.
עם ערב, כששבו ממשחקיהם בחוץ, הרמתי כול אחד מהם לחיבוק בידיי. "עוד לא התחבקנו היום," אמרתי להם, ונתתי לכול אחד חיבוק בן כמה דקות. ואחרי כן חיממתי להם מרק ועוף ובישלתי להם פסטה עם חורים מקמח תירס לארוחת הערב, עלינו למעלה ונשכבנו במיטה וקראתי להם את 'היפהפיה הנרדמת.'
רגע אחרי שנרדמו החלפתי תפקידים. מאבא-אימא-עוזרת בית הפכתי להיות המורה לכתיבה. הסדנה לכתיבה התחילה, והובלתי בה את תלמידיי למחוזות הצל, אותם מחוזות שילדיי שיחקו בהם היום בחדווה, אלה שחינכתי אותם להדחיק לתוכם, אל ביצת הצללים והשדים המצויה בכל אחד ואחת מאיתנו, את ההתנהגויות הלא רצויות שלהם.
כאשר יתבגרו, יהיה עלי ללמד אותם איך להתחבר מחדש עם אותן התנהגויות לא רצויות שעשיתי כמיטב יכולתי להדחיק היום. אלמד אותם שכדי להגיע לאוצרותיהם הפנימיים ביותר, ליצירתיות שלהם, בין השאר, יהיה עליהם לשים בצד את האגו, את הפרסונה שלהם, וללמדם איך לעשות כן.
זה בדיוק מה שעשיתי בזמן שהתלמידים שלי כתבו הערב. במהלך היום כולו לא יכולתי לכתוב מלה, בשל תפקידי ותפקודי כהורה. אז במהלך הסדנה נטלתי לידיי שני ספרים, את ספרו של אליעזר שטיינמן, "ר' ישראל בעל שם טוב" ואת ספרו של יצחק ארנון, "ההלכה והמעשה בגידולי שדה." בחרתי מכול ספר, באורח אקראי כמובן, עשר מילים, ובאמצעות עשרים מילים אלה, מעורבבות יחד, כתבתי שיר.
אורה נשכחה
משמיד תעתועים, מסלק עלקת
קליפות, מקלטר עפר לריווח בר.
חורש, מדשן ומנביט גנזי-שיר
להצילם מפני סחף – סיגים,
השגות, תהילות, שמחה –
בעבור התבהרות. פשטות
השיר היא מצווה.
עשר מילים מספר על גידולי
שדה, עשר מילים מספר על
הבעל שם טוב, שרכש תורתו
בשדה, וממנו הביאה אלינו
לזכותנו באורה
שכול אדם ראוי לה, אבל
מרוב טירדת יומו, יובש
הילכותיו ומניית חטאיו
ואשמותיו, נשתכחו ממנו.
*
עשיתי זאת כדי להזכיר לעצמי לשים בצד את הפרסונה שלי, כולל מסכת הפנים של ההורה הכעוס, ולהתחבר לילד הפנימי שלי, ולשחק.
בדיוק כמו שעשו היום ילדיי.
אם אתם רוצים לעזור לי לזכות מחדש בזמן הכתיבה שלי, כך שאוכל לכתוב את הרומאן הבא, ואת השניים הבאים אחריו, אשמח אם תיכנסו לקמפיין שלי לגיוס המונים ותתמכו בי בזה. נותרו לי רק עוד 57 יום לאסוף את הכסף הדרוש לי לשנת כתיבה, במהלכה אמיר את זמן הפרנסה בהוראה ובעריכת כתבי-יד של אחרים – בכתיבה משלי.
תודה רבה ולילה טוב.
