עידו מתבונן (מחזור שירים, עם תצלום וסיפור מאחריו)

אני מאוד אוהב לכתוב שירים בעקבות יצירות אמנות. בצעירותי שמתי לי למנהג לקיים אחת לחודש לפחות סיור גלריות בתל אביב, להתבונן ביצירות אמנות. כך גיליתי את ציוריו הנפלאים של יאן רייכוורגר, ואת הדור הצעיר של הציור הפיגורטיבי. ארם גרשוני, ורבים אחרים. אצל חלק מהאמנים, כמו משה גרשוני ז"ל, וארם יבדל"א, גם ביקרתי בסטודיו.

כול אימת שאני נוסע מחוץ לארץ, אני מבקר במוזיאונים. ותמיד אני הולך אליהם עם מחברת ועט, ומבלה שעות ארוכות בכתיבה על אודות עבודות שאני רואה בהם. כך, למשל, כתבתי מחזור שירים שלם על ציוריו הידועים של ורמיר.

הבוקר, בסדנת הכתיבה שלי בכנף, ברמת הגולן, עסקנו במעבר מטיוטה לשיר. דיברתי על כך, ששיר אינו נולד מעצמו. הוא תוצר של עבודה. שרגע ההשראה המופלא ביותר אינו מחליף שעות של עבודה קשה, של ניקוי הנוסח הראשון של כתב-היד מן הסִיגִים שדבקו בו. אך תהליך העבודה על שיר אינו בא במקום השראה. שיר טוב, אמרתי, הוא פרי המזיגה בין כישרון, השראה ועבודה קשה.

עוד סיפרתי למשתתפים/ות, כי אחד הדברים שמשוררים אינם נוהגים לעשות הוא לחשוף את תהליך הכתיבה, את השלבים השונים אותם עובר הטקסט מרגע הִיכתבו ועד הֵיהפכו לשיר. המוסכמה היא, כי דברים אלה הם נחלתו האישית של היוצר, אינם מעניינים ואינם אמורים לעניין את קוראיו. אך יש שני סוגי קהלים שחשיפתו של תהליך היצירה חשובה להם מאוד – אנשים כותבים, וחוקרי ספרות.

כותבים יכולים להפיק מחשיפת תהליך היצירה של משורר תועלת מרובה. המעקב אחר גלגולו של השיר מטיוטה לטיוטה חושף את דרכי העבודה של המשורר, האופנים שבהם הוא יוצר את סגנונו, את לשון השיר שלו. בתהליך הזה, מה שהמשורר משמיט מן השיר חשוב לא פחות ממה שהוא מותיר בו. השאלות שהוא שואל את עצמו, תהיותיו, הכרעותיו, הברירה במילותיו ובמילון השפה שבה הוא כותב, כל אלה נגלים תוך כדי השוואת טיוטות – אם הן סדורות ברצף כרונולוגי. הכרעותיו של המשורר, כפי שהן נגלות בהתהוותן מטיוטה לטיוטה, חושפות את הפואטיקה שלו ואת תהליכי העבודה שלו. מן הממצאים ניתן להסיק דברים גם לגבי אופן ההתייחסות של המשורר ליצירתו, והמידה בה הוא מתיר לעצמו קשר, הד או זיקה לטקסטים ולמשוררים אחרים, בני-זמנו או אלה שקדמו לו.

כדי להדגים את ערכן של גרסאות שונות של שיר, פרשתי בפני המשתתפים/ות שלל תצלומים, שאת רובם צילם הצלם עידו רוזנטל, בן השכבה שלי מנעוריי ברמת השרון. עידו הוציא אותם זה מכבר כסדרת גלויות.

ביקשתי מכול אחד ואחת מן הנוכחים לבחור תצלום, שיוכל לכתוב עליו יותר מגרסת שיר אחת, ואז הזמנתי אותם לכתוב כדלקמן:

• כתבו שיר מפי הצלם על תמונה זו.
• כעת כתבו שיר מפי מישהו או משהו בתמונה.
• עכשיו כתבו שיר מפי מישהו או משהו בתמונה הפונה אל הצלם שלה.
• כעת כתבו שיר אל מישהו/י שאתם מכירים, שעוד לא ראה אתה צילום.
• כתבו שיר למישהו או משהו בצילום.
• כתבו שיר לצלם.

כהרגלי, גם אני השתתפתי בתרגיל. הנה הצילום שבחרתי משל עידו, והנה מחזור השירים שנבע ממנו.

תודה, עדו, על שהבאת אותי לכתיבה מבלי שאפילו ידעת.

אילן.

עידו מתבונן

לעדו רוזנטל, באהבה גדולה

וגם לשלי יחימוביץ' ולחני קים

א

הַקִּיר הָאֲפַרְפַּר בְּאוֹר עַרְבַּיִם

מַבְלִיט אֶת הַגְּבָרִים הָאֵלֶּה, הָרוֹכְנִים

אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ בְּשִׂיחָה, וִישִׁיבָתָם

יוֹצֶרֶת צוּרָתוֹ שֶׁל לֵב. חֶלְקִי,

פָּגוּם, אֲבָל מְלֵא חֹם.

הַכִּסְּאוֹת הַמְּעֻגָּלִים כְּמוֹ גְּוֵיהֶם

מֻסָּטִים מִקְּצוֹת הַשֻּׁלְחָן, וּשְׁתֵי

כּוֹסוֹת הַקָּפֶה הַלְּבָנוֹת, הָרֵיקוֹת,

הָעוֹדְפוֹת עַל כּוֹסוֹתֵיהֶם,

מְעִידוֹת שֶׁהָיוּ כָּאן אֲחֵרִים.

אֵינִי יוֹדֵעַ מָה נִשָּׂא בֵּינֵיהֶם,

אֲבָל הִתְמַקְדוּתַם אִישׁ בְּרֵעֵהוּ

מַעֲבִירָה קִרְבָה, אִינְטִימִיוּת

בֵּין שְׁנֵי קְשִׁישִׁים, שֶׁהַכֵּהוּת

שֶׁל מַלְבּוּשֵׁיהֶם וּפְּנֵיהֶם מִתְאַזֶּנֶת

בְּלֹבֶן הַשֻּׁלְחָן וּבִפְתִיחַת הַלֵּב.

ב

קַר לִי. וּמַר לִי. אֲנִי רוֹצֶה

שֶׁיְּפַנּוּ אוֹתִי, שֶׁיְּנַקּוּ אוֹתִי,

שֶׁיַּעֲבִירוּ עַל פָּנַי מַטְלִית

שֶׁתְּסַלֵּק מִמֶּנִּי אֶת שְׁיָרֵי

אֵפֶר הַסִּיגַרְיוֹת שֶׁעִשְּׁנוּ,

ְאֶת כִּתְמֵי הַקָּפֶה.

כָּל שֶׁאֲנִי רוֹצֶה הוּא שֶׁקֶט.

לַעֲמֹד דּוֹמֵם, זָקוּף, שָׁטוּחַ,

לְהִתְעַטֵּף רַק בְּכִסְּאוֹת הָעֵץ,

מְעֻגָּלֵי מִשְׁעֶנֶת, הַחוֹבְקִים

אוֹתִי, כְּשֶׁאֵין כָּאן אִישׁ,

ג

לָמָּה אַתָּה מְצַלֵּם. בִּשְׁבִיל מָה לְךָ.

תֵּן לָאֲנָשִׁים לִחְיוֹת, לַעֲצָמִים לִהְיוֹת,

לַשֶּׁקֶט הַשּׂוֹרֵר כָּאן מִזֶּה מֵאוֹת שָׁנִים

לְהִוָּתֵר לְלֹא מַגָּע אָדָם, לְלֹא תִּעוּד.

שָׁנִים אֲנִי עוֹמֵד כָּאן, נִצָּב זָקוּף,

סוֹפֵג לַחוּת מִחוּץ, מַכְאוֹב מִפְּנִים,

מַקְשִׁיב, אִלֵּם, לְדִבְרֵי בְּנֵי הָאָדָם

הַמִּתְכַּנְּסִים כָּאן, שׁוֹפְכִים נַפְשָׁם

אִישׁ בִּפְנֵי רֵעֵהוּ, נִרְגָּשִׁים,

נִרְגָּעִים, מִתְרוֹקְנִים, וְאָז

הוֹלְכִים וּמִשְׁתַכְּחִים.

לֹא הַכֹּל יֵשׁ לְתַעֵד. לֹא הַכֹּל

יֵשׁ לְהַנְצִיחַ. קִסְמוֹ שֶׁל

הַחוֹלֵף הוּא בְּדִיּוּק טִבְעוֹ.

לַחֲלֹף. לְהִשָּׁדֵף.

לֹא לְהוֹתִיר וְלוּ זֵכֶר, מִלְּבַד

חֲרִיקַת נַעַל, הֶסֵּט כִּסֵּא,

אִוְשַׁת הַלֵּב שֶׁל הַבְּרִיּוֹת

אֲשֶׁר שָׁטְחוּ כָּאן אֶת לִבָּן

וְעָזְבוּ מִזְּמַן אֶת הַקָּפֶה הַזֶּה,

אֶת הָעוֹלָם וְאֶת חַיֵּיהֶם,

שֶׁקָּשׁוּ עֲלֵיהֶם לִבְלִי שֵׂאת.

ד

שֶׁלִּי, זֶה כָּל כָּךְ מוּזָר. בָּרֶגַע

שֶׁרָאִיתִי אֶת הַקְּשִׁישִׁים הָאֵלֶּה,

בַּצִּלּוּם שֶׁל עִדּוֹ, חָשַׁבְתִּי רַק

עָלַיִךְ וְעַל חַנִּי קִים, שֶׁחַיָּבוֹת

לִרְאוֹת, לִקְלֹט וּלְהַבִּיט בְּאֵלֶּה,

כִּי אֲנִי יוֹדֵעַ מִימֵי 'עַל הַמִּשְׁמָר'

שֶׁרַק אַתֶּן, שְׁתֵּיכֶן, תֵּדַעְנָה

אֶת חֹם הַלֵּב, הַצַּעַר, עֹמֶס הַשָּׁנִים,

הַגִּיל וְהֶעָמָל, שֶׁל שְׁנֵי גְּבָרִים

בְּאֶמְצַע שְׁנוֹתֵיהֶם, הַנָּחִים

בְּבֵית קָפֶה לִפְנֵי סְגִירָה

בְּדִמְדוּמַיו שֶׁל יוֹם עָמָל.

אֵינִי יוֹדֵעַ הֵיכָן צִלֵּם עִדּוֹ אֶת

הַצִּלּוּם הַזֶּה. הַאִם בִּדְרוֹם

תֵּל אָבִיב, בְּטָבֶרְנָה יְוָנִית אוֹ

בְּבֵית קָפֶה אוֹסְטְרִי. אֲבָל

מִן הַנִּבָּט מִמֶּנָּה וַדָּאִי לִי רַק

דָּבָר אֶחָד. זוֹ עִיר שֶׁל פּוֹעֲלִים,

שְׁנֵי הַגְּבָרִים הָאֵלֶּה שְׁחוּחִים

מֵרֹב חַיֵּי עָמָל, מִקְּשָׁיֵי הַפַּרְנָסָה

וּמִבְּעָיוֹת הַגִּיל, וְהֵם

חוֹלְקִים אִישׁ עִם רֵעֵהוּ

מַחְשָׁבוֹת וַחֲלוֹמוֹת קְטַנִּים.

וּמִי כָּמוֹךְ, כְּמוֹ חַנִּי וְכָמוֹנִי,

אַנְשֵׁי הַצִּיּוֹנוּת, הַסּוֹצְיָאלִיזְם

וַאֲחַוַת עַמִּים, יֵדְעוּ לְהִתְבּוֹנֵן

בָּהֶם, לַחֲמֹל עֲלֵיהֶם וּלְאַהֲבָם,

מִבְּלִי אֲשֶׁר נֵדַע מֵאֵיזֶה לְאֹם הֵם,

כִּי הֵמָּה אֲנָשִׁים קְשֵׁי עָמָל,

כִּי הֵמָּה פּוֹעֲלִים.

ה

נוּחוּ, חֲבֵרִים. זְכוּתְכֶם הִיא.

יָמִים שְׁלֵמִים עָבְרוּ עֲלֵיכֶם

בְּעָמָל בְּלִי דַּעַת, בְּטִרְחָה

לְלֹא תִכְלָה, שֶׁהֶעֶלְתָה

שֵׂיבָה בְּשַׁעֲרְכֶם,

וְהִכְמִישָׁה לָכֶם אֶת עוֹר הַפָּנִים.

שׁוּם דָּבָר לֹא יִקְרֶה.

הָעוֹלָם לֹא יָזוּעַ עַל מְכוֹנוֹ,

מֶמְשָׁלוֹת לֹא תִּפֹּלְנָה,

וְכַלְכָּלוֹת לֹא יְשַׁנּוּ אֶת מִנְהָגָן

לִסְחֹט עַד כְּלוֹת אֶת כֹּחוֹ שֶׁל הָאָדָם

בַּעֲבוּר דְּמֵי מְעַט.

אָז נוּחוּ, חֲבֵרִים. זְכוּתְכֶם הִיא.

וְאַחֲרֵי כֵּן, כַּאֲשֶׁר תָּקוּמוּ מִמְּקוֹמְכֶם

בַּאֲנָחָה, אִישׁ אֶת גֵּווֹ תּוֹמֵךְ,

אִישׁ אֶת מַקְלוֹ אוֹחֵז, הֵשִׁיבוּ

בְּבַקָּשָׁה אֶת הַכִּסְּאוֹת אֶל הַשֻּׁלְחָן,

כְּדֵי שֶׁבַּעֲלַת הַבַּיִת, שֶׁרַגְלֶיהָ נְפוּחוֹת,

לֹא תִּצְטָרֵךְ לְסַדֵּר אַחֲרֵיכֶם,

רַק לִמְחוֹת אֶת הַשֻּׁלְחָן מִיִּסּוּרָיו.

ו

עִדּוֹ, אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁאֲנִי אוֹהֵב

אוֹתְךָ, זוֹכֵר אֶת נְּעוּרֵינוּ

בְּרָמַת הַשָּׁרוֹן, כְּשֶׁעוֹד קָרְאוּ לָהּ

מוֹשָׁבָה, וּמִגְדַּל הַמַּיִם הַגָּדוֹל,

עַל הַגִּבְעָה לְיַד הַסִּפְרִיָּה,

עוֹד אָגַר בּוֹ מַיִם לַשָּׂדוֹת וְלַבָּתִּים.

אֵינִי יוֹדֵעַ הֵיכָן לָכַדְתָּ רֶגַע זֶה

בַּעֲדָשַׁת מַצְלֵמָתְךָ, מָתַי עָשִׂיתָ כֵּן,

מָה בְּדִיּוּק תָּפַס אֶת לִבְּךָ

לְצַלֵּם אֶת הַתְּמוּנָה הַזֹּאת,

שֶׁהֶעֱלִיתָ עַל גְּלוּיָה אַחַת

מִתּוֹךְ סִדְּרָה. דָּבָר אֶחָד וַדָּאִי לִי –

אַף כִּי נוֹלַדְנוּ וְגָדַלְנוּ שְׁנֵינוּ

בַּמּוֹשָׁבָה אֲשֶׁר הָפְכָה לְעִיר

מָמוֹן בַּפַּרְבָּרִים, נוֹתַרְנוּ שְׁנֵינוּ

פְּתוּחֵי לֵב וּרְגִישֵׁי מַבָּט

לְכָל אֲשֶׁר הָאֱנוֹשִׁי נִגְלֶה בּוֹ

וְנִשְׁקָף מִמֶּנּוּ, כְּמוֹ חֲבֵרוּתָם

שֶׁל שְׁנֵי גְּבָרִים קְשִׁישִׁים

וּבוֹדְדִים, המסבים עִם

שְׁתֵּי כּוֹסוֹת רֵיקוֹת,

עַל פְּנֵי שֻׁלְחָן חָשׂוּף,

בְּעַרְבוֹ שֶׁל יוֹם אֶחָד

מִשְּׁאֵרִית חַיֵּיהֶם,

שֶׁהַצִּלּוּם הַזֶּה יְשַׁמֵּר.

אילן שיינפלד, תובל, 1.5.19