“אבא, אני לא יכול להירדם,” ירד דניאל למטה. “יש לי מחשבות רעות. מה יהיה כשתהיה זקן ותמות.”
“בוא, נעלה יחד למעלה,” נטלתי אותו בידו במעלה המדרגות. נכנסתי איתו לחדרי, שם הם ביקשו להירדם הערב, אף על פי שהם יודעים שאעביר אותם אל מיטותיהם מאוחר יותר, והתיישבתי לידו.
“אתה יודע דניאל, הכול בסדר איתי. אני לוקח את התרופות שלי מדי ערב, ושומר על עצמי,” אמרתי לו, “וחוץ מזה, אהיה זקן רק בעוד הרבה מאד שנים. אבל עכשיו אנחנו כולנו יחד, וטוב לנו. אז בוא נחשוב על זה.”
“אבא, גיא כבר בריא?” שאל דניאל, ואז הבנתי מה הצית את השיחה הזאת. סיפרתי להם שהבוקר ביקרתי את חברי גיא, המאושפז מזה שבוע בבית חולים. בערב גם בא בנו לבקר אותנו ואכל אתנו ארוחת ערב.
“הוא מרגיש הרבה יותר טוב, ובקרוב הוא יהיה בריא, אבל בינתיים הוא עוד בבית החולים. כשיבריא, ישחררו אותו הביתה,” השבתי לו.
“אבא, איפה הקבר של לונה?” המשיך דניאל, “ליד חיפה?”
“לא. אני לא יודע איפה הוא. טל הווטרינר (מנווה צדק) טיפל בזה.”
“מה, והוא שם לה בקבר את כול הדברים שלה?”
“לא. כשהיא בקבר היא כבר לא צריכה את זה.”
“אבל כשמישהו מת קוברים אותו עם כול התכשיטים שלו,” הוסיף מיכאל.
“מי סיפר לך את זה?” תמהתי.
מיכאל לא השיב לי. רק מלמל.
“ואיך קברו אותה?” המשיך דניאל.
“חפרו בור ושמו אותה בתוכו. ואז הנשמה שלה עלתה למעלה.”
“אבא, ואיפה סבתא שרה?”
“בשמים,” השבתי לו. “דניאל, אתה יודע, יש לנו משפחה מאד גדולה. אתם אף פעם לא תהיו לבד. יש לכם את סבא, ואת יאיר ומיכל ועמרי וליה ואיתן, שמאד אוהבים אתכם, ואת טל ואוסי ואופיר וזיו, שאוהבים אתכם, ואת אביב וחגית ושראל ואורי וכליל, שאוהבים אתכם.”
“אבל כליל רק ילדה.”
“נכון, ,אבל כולם אוהבים אתכם, אז אתם אף פעם לא תישארו לבד”
“ומיטשל, אבל הוא לא משפחה שלנו.”
“נכון, אבל הוא חבר מאד טוב שלי, שמאד אוהב אותנו, ועזר לי לא פעם. אז הוא כמו משפחה. ויש לכם עוד חברים וחברות שלי, וגם בתובל אנשים מאוד אוהבים אתכם.”
“כן, מיקי ומורן.”
“נכון, אבל לא רק הם. גם בת’, ויעל, שבכל פעם אומרת לי כמה אתם מקסימים וכמה היא אוהבת אתכם, וורוניקה, וקיצ’י, ועוד המון אנשים.”
“אבל הם לא משפחה שלנו,” התערב מיכאל בשיחה.
“נכון,” אישרתי לו, “אבל אמרתי את זה כדי שתדעו שחוץ מהמשפחה יש עוד המון אנשים שאוהבים אתכם, ושאף פעם לא תישארו לבד.”
“אבא, ומה יקרה אם אתה תמות וכל החברים שלך לא?” התעקש דניאל.
“אז אני אשמור עליכם מן השמים, כמו שסבתא שרה שומרת עלינו. אתה יודע, שאני מדבר עם סבתא שרה בלב. כשאני זקוק לה, אני מדבר איתה בלב, והיא עונה לי בלב.”
“אבא, זה רק בכאילו. מה, לנשמה יש פה?”
“זה לא רק בכאילו,” חייכתי אליו, “זה באמת. הנשמה פשוט לא צריכה פה כדי לדבר.”
“זה בדמיון,” התערב מיכאל.
“זה גם בדמיון וגם בלב,” אמרתי לו. “נשמות יכולות לדבר והן מדברות איתנו בלב. תמיד תזכרו את זה. וחוץ מזה אני כבר חייב לרדת למטה, לבדוק את העבודות של התלמידים שלי למחר. רק תזכרו דבר אחד. אף פעם לא תהיו לבד, כי יש לכם זה את זה. אתם אחים אוהבים, וגם אם אתם רבים או מרביצים אחד לשני אתם מאוד דואגים זה לזה. מקודם, כשהלכנו מהבית של עמרי, מיכאל לא רצה ללכת משם כי לא ידע איפה אתה.”
“התחבאתי לכם,” צחק דניאל.
“אז אתה רואה, מיכאל תמיד דואג לך, וגם אתה לו. וכשהבאתי אתכם לעולם רציתי בדיוק את זה. שתמיד תהיו יחד, ותשמרו זה על זה. כבר בבטן של סימה סן שמרתם אחד על השני, וגם עכשיו.”
“ועכשיו לילה טוב, תשתדלו לחשוב מחשבות טובות. תחשוב על מה שאתה אוהב ומשמח אותך, דניאל.”
שיחה שלמה. כתבתי אותה מהר שלא אשכח. נשקתי להם וירדתי למטה. נזכר בעוד דברים. איך מיכאל אמר לי אתמול, וגם היום, “אבא, אני מאוד שמח שקנית לי שעון,” ועוד הרבה. אבל את השיחה הלילת הזאת לא אשכח.
*
ברקע, בתוך לבי ומחשבותיי, מצוייה כמובן המחאה של הקהילה הלהט”בית בעד שיוויון זכויות. צפיתי בהפגנה בשידור חי ב YNET. הילדים שאלו אותי אם זה משחק כדורגל, והסברתי להם שזו הפגנה של אבאים ואימהות כמוני, שרוצים ילדים ורוצים שיתייחסו אליהם כמו אל כולם. בזה סגרתי את העניין. התלבטתי הרבה אם לרדת עם הילדים מן הגליל להפגנה בתל אביב. בלבי הייתי שם לגמרי. אבל בחרתי להישאר איתם כאן, בבית. זאת, מפני ששעת ההפגנה היא שעת ההירדמות שלהם, וידעתי שנסיעה הלוך ושוב, ונוכחות בהפגנה סוערת כזו, תטלטל אותם. וכמו כן, אמרתי לעצמי, אני את שלי כבר עשיתי, במשך שנים רבות, ועודני עושה בכתיבתי. ואני צריך לשמור על ילדיי הפעוטים מפני התמודדות עם אנרגיה אדירה כזו של כעס, כעס שאף אני חש אותו בוער בעצמותיי, כעס מוצדק. אבל לא כעס שהייתי רוצה שיחוו אותו בגילם.
ואם תרצו, גם זה סימן של הורות בשלה ובוגרת. הידיעה במה אני רוצה לערב את בניי ובמה לא, הבחירה במה לשתף אותם ובמה לא. גם את זה למדתי בדרך של ניסוי וטעייה. היו פעמים שפירשנתי להם חדשות שנתקלו בהן כבדרך אגב, כמו התאונה המחרידה השבוע, שהספיקו לראות בטלפון הנייד רכב מעוך, אבל הסתפקתי בזה שאמרתי להם שהייתה תאונת דרכים קשה, מבלי לפרט. וגם בכך היה די. הם אחרי כן שוחחו על זה בגן.
להיות הורה זו התמודדות. זו גם למידה הדדית. זה המעבר התכוף, פעמים רבות באחר צהריים אחד, כמו היום, בין שמחה לבין בכי, בשל נפילה מן האופניים במהלך טיול הערב שלנו, או בשל תסכול. אבל זו גם החוויה של הרמת מיכאל על ידיי, בצהריים, לחבקו ולומר לו, “אתה בכלל לא יודע עד כמה אני אוהב אותך,” ולחבק ולנשק אותו, או להרימו על כתפיי עם ערב, להישיר אליו מבט ולומר לו, “אתה יודע, מיכאל, אתה ואני מאוד דומים. שנינו חכמים ושנינו שומעים מחשבות של בני אדם אחרים,” (היכולת הטלפתית של שניהם, אבל בייחוד של מיכאל, פשוט מדהימה) ואז לשאת אותו עד הבית, לפתוח את המנגל ולהכין לו ולאחיו שיפודי פרגיות, כי זה מה שמיכאל אוהב, וצ’יפס, כי זה מה שדניאל אוהב.
תנו לחיות בארץ הזאת. בשקט, בשמחה, בהרמוניה משפחתית. כמוכם, אנחנו מתמודדים עם השאלות הנוקבות של ילדינו, עם צמיחתם והתבגרותם, ועושים בכול מאודנו לסיפוק צרכיהם הפיסיים והרגשיים. והאמת, דווקא האהבה והקשב שילדינו גדלים בתוכם, הם הערובה לכך, שפועלנו לא ייפסק עם חדילתנו. ילדינו, שגדלו במשפחות מלאות אהבה, ימשיכו את דרכנו אחרינו, בדרכם שלהם. דוגמה טובה ומרגשת לכך יכולתם לראות הערב בהפגנה, בדבריה של נעה אברון, הבת של אביבה ויהודית. אישה צעירה, רגישה, חכמה, הגאווה של כולנו.
נ.ב.
היום, כשישבתי עם גיא במחלקה הנויורולוגית בבית החולים בנהריה, התקרבה למיטה שמולו אישה באמצע שנותיה, שבאה לבקר את אמה. מתחת בית שחיה החזיקה ספר, שעטיפתו הייתה לי מוכרת. ספרי, ‘אשת הפיראט היהודי,’ ובתוכו נעוצה סימניה, קרוב מאוד לסופו.
“אה, את מחזיקה ספר שאני כתבתי,” לא התאפקתי מלקרוא.
היא הסתובבה אלי המומה.
“אתה רציני!?”
“לגמרי.”
“זה לא יכול להיות.”
“בחיי, רוצה לראות תעודת זהות?” שלחתי את ידי אל הארנק שבכיסי.
“אני לא מאמינה,” התנשפה. היא כמעט מתה. מזל שהיינו בבית חולים. “איזה ספר מדהים. ומאיפה השפה הזאת!?”
“זאת השפה שלי,” חייכתי אליה.
אחרי כן החלפנו עוד כמה מלים, ואמה הספיקה להמליץ לי על ספר אחר שהיא קוראת. אבל אז באו אחי בית החולים פנימה, גירשו אותי מן החדר, ואני לא הספקתי אפילו להיפרד מהן כיאות.
אבל בלבי שמחתי. מרגש מאד לפגוש את הספר שלי באורח כה בלתי צפי, במקום שכזה.
בערב התדפקה על דלתנו הספרנית של תובל. היא באה לרכוש עותק מ’אשת הפיראט היהודי’ לספריית הקיבוץ. שמחתי מאד, ובאותה הזדמנות עשיתי לה סיור בין מדפי הספרים בבית.
קצת אחרי כן, במהלך טיול הערב שלנו, ניגשה אלי חברת קיבוץ שעוד לא פגשתי. היא הציגה את עצמה בפנינו, וסיפרה לי שכרגע סיימה לקרוא את ‘מעשה בטבעת’ ונהנתה ממנו מאוד. אז שלחתי אותה בחיוך להיות הראשונה המזמינה את העותק של ספרי החדש, בספריית הקיבוץ.
יש נחת. בחיי.
שיהיה לכם/ן לילה טוב.
