הלילה ישנתי שלוש שעות בלבד, חצי מן הדרוש לי. וזאת, לא מפני שבני מיכאל התלונן על קושי להירדם ובא לישון אתי, וגם לא רק מפני שאמש, בפוסט הקודם שלי, הצהרתי שאני מתכוון להביא את הקהילה לכנסת, עם הקהילה ולמענה. לא יכולתי להירדם מפני שמישהי מחברות הקהילה כתבה לי, רגע לפני שנרדמתי, שלא בונים מפלגה על בסיס נטייה מינית.
עם שחר, בטיול הבוקר שלי עם הכלבה, במרחבי הקיבוץ, ירד לי האסימון. א/נשים, ובהם גם א/נשים מתוך הקהילה, עדיין מדברים על ‘נטייה מינית’ במקום על זהות, כשלמעשה, העובדה שאנו חיים עם בני מיננו ו/או עם בני/ות שני המינים ו/או בין המינים, אינה קשורה רק למושא התשוקה המינית שלנו. היא הרבה יותר מזה. היא בונה זהות.
מכיוון שכך הדבר, כול אחד ואחת מאיתנו נדונ/ה להיות חתרן, במובן הכי חיובי של המלה. כול אחד ואחת מאתנו היה/היתה צריכ/ה לפלס לעצמו את דרכו/ה בעולם, לבנות לעצמו/ה מרחב התייחסות רגשי, משפחה, במובנה הרחב ביותר. כול אחד/ת מאתנו היה צריך ועודנה צריכה להיאבק על קבלתו/ה כשווה בחברה הישראלית, על כול הזכויות והחובות המשתמעות מכך.
מעצם טבענו, כיחידים, אנחנו מרדנים וחתרנים. מעצם מהותנו כהומואים, לסביות, בי וטרנס, אנחנו מחויבים להיאבק מול עולם הטרו-נורמטיבי ולברוא לנו בו את מקומנו. ולכן, מעצם מהותנו כבני ובנות הקהילה אנחנו סוכנים של שינוי חברתי.
זה המכנה המשותף העמוק העומד בבסיס הקמתה של מפלגה ישראלית גאה. לא ההעדפה המינית, לא מה שאנחנו עושים במיטה, אלא משהו הרבה יותר עמוק מזה – המחויבות הפנימית לשינוי חברתי, תחושת הדחיפות וההכרח להובלת שינוי כזה – והמחויבות והלהט המהפכני הדרושים למימושו.
עכשיו תקשיבו, חברים וחברות, ותסתכלו לי טוב בלבן של העיניים. כשאני אומר שאני מקים יחד עם אמרי קלמן מפלגה ישראלית גאה אני מתכוון לזה. היא תקום, היא תיכנס לכנסת והיא תביא כאן לשינוי חברתי עמוק ומבורך.
למי שלא יודע, עשיתי כבר כמה דברים גדולים בחיים שלי, מניהול משותף עם חבר נעורי יואב צור של קן רמת השרון של הנוער העובד והלומד עם 800 חניכים, דרך הקמת קן בנוף ים, הקמת קן משותפת עם יואב צור במגדל העמק, דרך שלוש שנים כשליש מחנה במפקדת חטיבת ברק, דרך הקמת כתב-העת לספרות “שופרא,” שנתן ביטוי למשמרת שלמה של סופרים/ות, ובהם גאים וגאות, דרך הקמת הוצאה לאור בשם זה, דרך עריכה של הדף לספרות ב”על המשמר,” והקמת משרד גדול ליחסי ציבור, והקמפיינים של ‘הפורום הציוני’ מתוכו הוקמה ‘ישראל בעליה,’ ושל אירוויזיון 1999 בישראל, של השקת ערוץ ה-בי.בי.סי פריים בארץ וליוויו במשך שבע שנים, ויחסי ציבור לעשרות תיאטראות, בתי הוצאה לאור, פסטיבלים וארגונים חברתיים, ממרכזי הסיוע לנפגעי/ות תקיפה מינית ועד לכנס על ‘משגיחים בשער’ בינלאומיים, שהעזו לצאת נגד ממשלותיהם והחברות שחיו בהם בשם חזונם, והקמת קפה “תיאו,” והכשרת עשרות סופרים וסופרות בשבע עשרה שנות עבודתי כמורה לכתיבה, והפרויקט הכי חשוב שלי – הקמת משפחה והמעבר מתל אביב לתובל.
כשיש לי חזון, אני יודע להפוך אותו לתכניות עבודה ולמשימות הפקה. אני עקשן כמו פרד, ואותי אי אפשר לקנות בשוחד משום סוג. אני בא לזה בעיניים פקוחות, קם משולחן הכתיבה שלי ומן החיים השלווים שיצרתי לנו כאן, בתובל, כי פשוט אינני יכול עוד לשאת את מה שמתחולל בחברה הישראלית בכלל, וביחסה לקהילה בפרט. ממשלת ישראל הנוכחית שחררה יותר מדי שדים מן הבקבוק, ערערה ופגעה עמוק מדי ביסודות הדמוקרטיה הישראלית. עכשיו הזמן שלנו להחזיר את השדים למקומם – ולחדש פה את פני החברה.
בזמן כלשהו במהלך החגים או אחריהם, כשהקמת התשתית הארגונית הבסיסית תסתיים, גם נצא לציבור בצורה מסודרת, ואליכם/ן בקריאה להצטרף למהלך.
שתהיה לנו שנה טובה ומבורכת, שנה של שינוי ושל קידמה.
