על פונדקאות ועל נואשות. כמה דברים שלא סיפרתי אף פעם.

ב-4 באוגוסט 2011 יצאתי מביתי דאז, בנווה צדק, לתת זרע במרפאתה של ד"ר שיבאני בדלהי, הודו. זה נמשך שבוע, במהלכו הפקדתי את זרעי שלוש פעמים בתוך כוס פלסטיק בחדרון קפוא, מול סרט פורנו של סטרייטים.

וזה היה נורא. סוג של השפלה, בעבורי. גם הפונדקאית נראתה אומללה, והייתה לי הרגשה ברורה שזה לא יילך איתה.

כשחזרתי הביתה התקשרה אלי הרופאה נרגשת. "יש לך 16 עוברים, מתוכם 12 טובים," בישרה לי. רק שמעתי זאת, ומיד ראיתי את עצמי בעיני רוחי כאב חרדי הומו, עם שבט של 12 ילדים מכרכרים מסביבו.

אבל רציתי תאומים, ולכן מיד סיכמנו שתעשה העברה של ארבעה.

ההעברה נכשלה. האינטואיציה שלי לגבי הפונדקאית לא טעתה.

וההיריון הכושל הזה הכניס אותי לתחושת אבדן עמוקה. היה לי כול כך קשה, שכבר חשבתי לוותר על כול העניין. להישאר יחיד בעולם. בודד, כאוב, אבל בלי כול הצער הזה.

כדי לנער אותי מאבלי, המליצה לי הרופאה לעשות מיד עוד העברה. וכך היה.

מקץ איזה זמן צלצלה להודיע לי שנקלטו לי שני עוברים.

"תבדקי, דוקטור," אמרתי לה. "יש לי שלישיה."

"אתה נורא מצחיק, אילן," ענתה לי הרופאה. "אני נמצאת במרפאה בדלהי. אתה בתל אביב. אני אחרי אולטרה סאונד לפונדקאית, סימה סאן. מדוע אתה כול כך בטוח שיש לך שלישייה, כשאני אומרת לך שיש רק שני שקי הריון?"

"כי ראיתי את זה בקלפים."

זו הייתה אמת לאמיתה. לילה מקודם לכן פתחתי קלפים לעצמי, וקיבלתי את קלף שלושת הגביעים. קלף של שלישיית אנשים צוהלת.

ומכיוון שההודים מאוד מאמינים בטארוט, היא החליטה לעשות בדיקה נוספת, ומקץ כמה ימים חזרה אלי נדהמת.

"צדקת," הודתה, "התפתח עוד שק הריון. אכן יש לך שלישייה," בלעה את רוקה, "אבל אני חייבת לדלל אחד."

"שלא תעזי, דוקטור," אמרתי לה. "אני רוצה את כולם."

"סליחה, אילן, אבל זו הכרעה שלי, לא שלך," אמרה לי הרופאה. "אני אשת המקצוע כאן. הריון מרובה עוברים מסוכן הן לפונדקאית והן לעוברים, ואני לא אשאיר את זה כך."

התחננתי על נפשי, אבל זה לא עזר לי. היא דיללה אחד. ואני לא רוצה אפילו לתאר לכם איך עברו עלי הימים עד שהודיעה לי שהדילול הצליח. אחד הוסר, התייבש, שניים נותרו בעינם.

למיכאל ולדניאל היו אמורים להיות אח או אחות נוספים.

אותי זה היכה בהלם. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. לילד הזה היה שם. מתן. את השמות של מיכאל ודניאל קיבלתי בחלום. על השם מתן החלטתי בעצמי. אמרתי לעצמי, שאם תהיה לי שלישייה אקרא לשלישי מתן, כי מעם השם קיבלתיו.

ייסוריי על אבדנו של הילד הזה היו כה רבים, עד שלפני כמה שנים, כאשר מיכאל ודניאל היו כבני שנתיים, התיישבתי לכתוב לו מכתב. ישבתי בבית קפה באבן גבירול, עם תלמידותיי, בסדנה, וכתבתי מכתב של בקשת סליחה ושל תודה למתן, שלא נולד, ובעשותו כן נתן את חייו למען חיי אחיו.

המכתב הזה קבור אי שם בין מחברותיי. אני לא מסוגל לגשת אליו.

*

     ככל שגדלו הילדים, לקראת גיל שלוש, התחלתי לכמוה לעוד שניים כמוהם. היו לי עוד ארבעה עוברים מוקפאים בדלהי, ורציתי עוד תאומים. אבל המשפחה שלי לא הייתה מוכנה אפילו לשמוע על כך, לי לא היה כסף לזה, אבל הצער על אבדן הילד השלישי – והתקווה במציאותם של ארבעה עוברים מוקפאים, לא הניחו לי.

     ואז הגיעה ההצעה לתיקון לחוק הפונדקאות של חה"כ יעל גרמן (יש עתיד). הצעת התיקון שלה כללה גברים חד-מיניים בחוק הפונדקאות, אבל עם כמה התניות, שרובן היו, ככל הנראה, גם פרי מסע לחצים אדיר שהופעלו עליה מצד נשות משפט בכירות בשירות המדינה, המתנגדות כליל להליך הפונדקאות. או כך לפחות אני משער. ההתניות היו, שהפונדקאות תותר רק לאב שעוד אין לו ילד ביולוגי משלו, ורק לאבות שעוד לא מלאו להם 56 שנים.

     הייתי אז בן חמישים וחמש וחצי. כמעט חמישים ושש. ולפתע הבנתי, שאם התיקון לחוק הפונדקאות של חה"כ גרמן יעבור, המדינה למעשה תתפוס חזקה על ארבעת העוברים שלי בהודו, על תקוותי להרחיב את המשפחה הקטנה שלי, ועל אושרי.

     לא יכולתי לתת לזה לקרות. ולכן נלחמתי בתיקון הזה לחוק בחירוף נפש. ומשראיתי שזה לא עובד, לא נקלט, פניתי לחברת אשראי, לקחתי הלוואה של 38,000 ש"ח, כגובה התשלום הראשון להפשרת העוברים והעברתם לרחם של פונדקאית, התקשרתי למרפאה וביקשתי מד"ר שיבאני לבצע את ההליך.

     איש לא ידע על כך מלבד שנינו.

      [כרגע, באופן ספוקי לגמרי, נפתחה לרווחה דלתו של חדר העבודה שלי. הייתי בטוח שמיכאל ירד למטה. אבל מאחורי הדלת לא היה ילד. לפחות לא פיסית. אולי זו הרוח. הרוח המזרחית הנושבת בתובל, או רוח אחרת לגמרי. לך תדע].

*

     לצערי העמוק ההעברה כשלה. איבדתי את כול ארבעת העוברים, עוד לפני שחתמתי פיסית על הסכם הפונדקאות. למרבה האירוניה, הוא הגיע אלי עם קורייר ימים ספורים אחרי הבשורה שההיריון לא נקלט. כול כך הצטערתי על כך, שאפילו לא פתחתי את המעטפה. וכך היא שמורה עמי כאן, בארכיון המשפחתי. מעטפה חומה גדולה ומלאת בולים מהודו, שבה נחה העדות, המיועדת למיכאל ולדניאל בבגרותם, המוכיחה שביקשתי להביא לעולם עוד אחים או אחיות בעבורם.

     את ההלוואה ההיא אני משלם עד היום, בנוסף על התשלומים על הפונדקאות הקודמת. על הפונדקאות הקודמת לקחתי הלוואה של 150,000 שקל. על השנייה 38.000 ש"ח. עם כול הוצאות הגידול של הבנים, והריביות, זה תפח כבר לרבע מיליון.

     התכנון שלי היה פשוט. 'להיכנס' להריון, ואז לפנות לציבור בהודעה שיש לי הריון בדלהי, אך אין לי אפשרות לשלם עליו. לצורך זה הכנתי סרט וידאו, סיכמתי עם עורך בכיר על כתבת שער בעיתון נפוץ. הכול היה מוכן. חוץ מן ההיריון.

*

     מאז עברו כמה שנים, וסערת חוק הפונדקאות שבה לכותרות. כאשר ארגנתי את ההפגנה בכרמיאל, ואת גילוי הדעת של הסופרים ואנשי הרוח נגד חוק הלאום וחוק הפונדקאות, וביתר שאת, עכשיו, שאני עסוק בהקמתה של שווים, המפלגה הישראלית הגאה, הייתי צריך להסביר לבניי במי ועל מה אני נאבק. אמרתי להם, שאני נאבק בראש הממשלה, משום שהוא לא רוצה לעזור לאנשים כמוני, לחברים שלי, להיות להורים.

ההסבר הזה הספיק כדי לגייס מיד את תמיכתם של מיכאל ושל דניאל במאבק.

והנה, לפני שבועיים, מיכאל עצר אותי לפתע על השביל בקיבוץ, ואמר לי שהוא רוצה אח קטן.

הוא מאוד אוהב תינוקות, ניגש אליהם, מרים אותם בידיו, עושה להם פרצופים, הוא פשוט משתוקק לתינוק.

ואני, מה יכולתי לענות לו.

"מיכאל, כרגע אין לי כסף לזה. זה עולה המון כסף, ואני עדיין משלם על הפונדקאות שלכם," אמרתי לו. "חוץ מזה, אני מתבגר, ואני לא יודע אם יהיה לי הכוח לטפל בעוד תינוקות כמו שטיפלתי בכם."

זה הסבר מניח את הדעת. אך לא מרגיע לב.

מיכאל רוצה אח קטן. ואני עודני משתוקק לעוד שניים.

זו הסיבה שאני שומר כאן מאות ספרי ילדים של גיל הינקות. זו הסיבה שהתקשיתי מאוד להיפרד משמיכות התינוק ששמרתי כמה שנים בארון הבגדים של הילדים. אני רוצה עוד שני ילדים, ותובל זה המקום הכי טוב בעולם להביאם אליו. יש בו תינוקייה, פעוטון, גן טרום טרום וגן טרום וגן חובה, מערכת חינוך נפלאה, נהדרת, וחיי קהילה מלאים.

והאמינו לי, שאם מישהו מפיל עלי עכשיו חצי מיליון שקל – רבע בשביל החובות בבנק ורבע בשביל התהליך הבא – אני הולך על זה מבלי למצמץ בכלל.

ואנא מכם/ן, אל תתחילו להטיף לי כעת מוסר על כך שאני אב מבוגר, לא בשיא הבריאות, ושזה עומס בל ייאמן ואגואיזם וכו'. אם ייפול עלי סכום כזה, זה בדיוק מה שאעשה. אני מסוגל 'להניק' תינוקות בני יומם במטרנה ולהחליף חיתולים גם בגילי. וגם בגיל שישים.

ואיש לא עושה מסדר אבהות לסטרייטים, שנזכרים מאוחר. וכמוני, הם גם אבות טובים. מאוד טובים.

*

     לי אין מה להתלונן. יש לי שני ילדים נהדרים, יפי תואר וחכמים כול כך, כריזמטיים, עצמאיים, יצירתיים, תודה לעצמי על התעוזה, לתורמת הביציות ולפונדקאית, לד"ר שיבאני, לאבא שלי ולאילנה שעזרו ועוזרים לי כול כך – ולבורא עולם.

אבל לעומתי יש הרבה יחידים וזוגות מן הקהילה, שאין להם היכולת הכלכלית לקיים הליך פונדקאות. או חוששים מלבצע אותו בחו"ל, ורוצים לעשותו כאן.

זה מה שעומד מאחורי המחאה והמאבק שלנו, חברות וחברים. המון סיפורים אישיים כמו זה שלי. טונה של כמיהה לילדים, ומסעות נפתלים על רכבת ההרים הזו, הקרויה פונדקאות, בעבור הזכות הגדולה לאחוז בכפו הקטנה של עולל, ולקרוא לו בני.