על שליחות, כתיבה ותִקשׁוּר.

החיים, הכתיבה, ההורות ומה שביניהם (84).

     אתמול, בשיעור הכתיבה, שאלה אותי תלמידה מה פִּשׁרוֹ של משפט אחד, שאמרתי בנאום הזכייה שלי בפרס ברנר. בסיום דבריי הודיתי לסוכן שלי, במלים הבאות: "אילן צלר, חבר וסוכן, יודע לנווט אותי בעולם החוזים והתמלוגים, והוא גם שליח של דודו, רפי רוזן, האיש שהתעסק בביואנרגיה, שבזכותו התחלתי לכתוב מתוך תקשוּר, אחרי ביקור בקבר האר"י. אילן מטפל בי בשבילֵי החיים, רפי מנחה אותי בדיבור עם מתים."

     "מה זאת אומרת דיבור עם מתים?" שאלה.

     אני חייכתי. עניתי לה, שיש לי סיפור על זה. אבל שכבר סיפרתי אותו כול כך הרבה פעמים, שמוטב שפשוט אקרין להם אותו בזום, מן המחשב שלי. וכך עשיתי.

     כאשר סיימו לצפות בו, היו המומים.

     "אז עכשיו אתם יודעים מה זאת אומרת," צחקתי. "כאלה הם חיי, וזו הכתיבה שלי. מדי יום אני ניגש אל מכונת הכתיבה, שם דף במכונה, ולעולם אין לי מושג מה אני עומד לכתוב בה. ומדי יום דברים נכתבים."

     ואז הוספתי, שאולי הגיע הזמן שאשחרר את הסיפור הזה ברבים.

     כתבתי עליו לא פעם בבלוג שלי, ואני מספר אותו בהרצאותיי. אבל הציבור הרחב לא יודע איך הובילו אותי חיי אל הכתיבה שלי ואל תוצריה, אל הדמויות שאני כותב את סיפוריהן.

     ישנם בני אדם המתקשים לקבל את המושג תקשור. שכן הוא מניח בתוכו קיומה של נשמה, והישארות הנפש ויכולת לדבר עם נשמות אחרי לכתן. לאמיתו של דבר, במשך שנים רבות גם אני סירבתי לקבל את האפשרות הזאת. אדם חי, ומת, התעקשתי. ודבר לא נותר אחריו.

     אבל נסיבות חיי, ובהן מותו המצער, בטרם עת, של בן זוגי הראשון, לימדו אותי מה שסירבתי לקבל. שיש דבר כזה נשמה, שהיא שרידה וקיימת, וכי הנשמות אכן מגיעות אלינו בלדתנו, ועוזבות אותנו במותנו, אך אינן כלות. ולעתים קרובות הן מתגעגעות לקרוביהן בארצות החיים, או מתקשות לקבל את העובדה שמתו, בטרם השלימו את תכליתן בעולם. ואז הן מחפשות מי לדבר דרכם עם קרוביהן ולהמשיך דרכם במעשיהם.

     וכול מי שפותח להן דלת, דלת פנימית, או אוזן, הן מסתופפות לידה ומבקשות לדבר עמו.

     כול מה שצריך זה לפתוח להן דלת. להסכים להקשיב.

     ולדעת גם מתי לסגור את הדלת. ואת מי לדברר, ואת מי לא.

     זה נשמע מאד מפחיד, משוגע או מטלטל. אך כול מי שמכיר.ה אותי כבר יודע.ת. אני חי חיים מאוד מסודרים, ועסוק רוב יומי בפרנסה, בטיפול בילדיי ובמטלות הבית.

     אבל פעם-פעמיים ביום, ולעתים גם בלילות, בשנתי, אני פותח דלת. והן באות ומדברות. ואני מלקט את סיפוריהן ומביאם בפניכם.ן.

     יש שיאמרו, אין דבר כזה תקשור. אתה בורכת בהמון קולות פנימיים, וביכולת להאזין להם. מבחינתי הרי זה היינו הך. אין זה משנה כלל אם אני מדבר עם נשמות המתים, או עם הקולות הפנימיים שבתוכי. גם אין הדבר נתון לשיפוט על פי מושגי 'אמת' ו'שקר.' שהרי מדובר בתהליך פנימי, סובייקטיבי, ומאד אישי.

     יתר על כן, הדברים שאני כותב בתקשור הם רק גרסה ראשונה של סיפור. לפניהם ואחריהם ישנם חודשים ושנים של תחקיר, במישורים שונים. תחקיר רגשי, תחקיר אינטלקטואלי, תחקיר של מקומות שהעלילה מתרחשת בהם. וחומרי התחקיר מעבים את החומר הראשוני, ההיולי, ומציעים רעיונות לעוד סצנות ופיתולי עלילה, ומסמיכים את התבשיל.

     אבל אצלי, הכול התחיל בביקור אחד בקבר האר"י, ובשיחה אחת עם רפי רוזן. ואחרי כן נפרץ הסכר, והחלה הכתיבה.

     התלבטתי אם לפרסם את הסרטון הזה ברבים. גם אחרי העלאתו ליוטיוב ולרשתות החברתיות אמרתי בלבי, שאולי מוטב כי אגנוז אותו. הרי בני אדם מצפים מ'חתן' פרס ברנר להיות סופר מיושב בדעתו, חכם וזהיר. לא להיות אדם שליבו תלוי על שרוולו, אלא לשמור על פאסון.

    אבל אני לא יודע לשמור על פאסון. זה גם לא מעניין אותי. אני יכול להביא בפני העולם רק את עצמי, עם הקשב העמוק שלי לקולותיי, ולקולות הבאים מן החוץ, ולתחושה העמוקה של שליחותי.

     ואני גם יודע בדיוק מתי זה התחיל.

     כשהייתי נער כבן ארבע עשרה או חמש עשרה, סמוך לזמן שהתחלתי לכתוב בו, התעוררתי איזה לילה, באמצע הלילה, בחדרי בקומה השנייה של בית ילדותי, מפני ששמעתי קול קורא לי.

     ירדתי למטה במדרגות.

     באמצע הסלון, בתוך עיגול של אור, עמדה ישות אוורירית, חצי שקופה, גבוהה ומוארכת. ערפילית. היא רמזה לי לקרוב אליה, ואני צעדתי עוד צעד אחד ועצרתי מרוב פחד במקומי.

     אז הרימה את ידה, שנתארכה, הושיטה את אצבעה, ונגעה ברפרוף, בעדינות אין קץ, בנקודה מסוימת בין עיניי, במרכז מצחי.

     נגעה, חייכה – ונעלמה.

     המום דשדשתי חזרה בגרם המדרגות אל חדרי ואל מיטתי.

     אז לא ידעתי מה שאני יודע היום. היא באה כדי לתפעל אותי. כדי לגעת לי בעין השלישית.

     מאז חלפו שנים של כתיבה, בהן הדחקתי את האירוע הזה, כאילו לא היה כלל. זאת, עד לביקורי בקבר האר"י.

     אחריו כבר הבנתי מה שאני מבין היום. זו הסיבה לכך, שהסצנה הזאת, מגע הישות האוורירית במצחו של אדם, חוזרת ונשנית בכל ספריי.

     ועד לרגע הזה איש מבין מבקרי הספרות ומבין קוראיי לא שם לב לדבר.

     אבל האמת היא שנולדתי סופר. וידעתי שאהיה סופר כבר מילדות. ולבסוף קיבלתי על עצמי את שליחותי.

*****

זה סיפור אמיתי. ואתםן מוזמניםות לחלוק אותו הלאה.כך אני חי, כך אני כותב, וכך אני מלמד.בימים אלה אני אוסף שמות של א.נשים המעוניינים.ות לבוא אלי לכיתת אמן.זה הזמן לכתוב לי על כך.תודה,אילן.