האביב הוא עונה יפה למתקשרים. האוויר נהיה בשום, טעון במטענים אנרגטיים אדירים. רווי בקולות ובסימנים. פעם הסבירה לי מישהי, שבאביב מתפרדים הגופים השונים שלנו, הגוף הפיסי והגוף האתרי והגוף האסטרלי, ועל כן זוהי עונת האירועים העל-חושיים.
באשר לי, עונת האביב היא גם זמן האלרגיה. מזה שבוע שאני נתון תחת התקף אלרגיה עז ביותר. אני בקושי נושם, בעיקר מתגרד ומחרחר, ומוצא עצמי לא פעם על סף בכי, לא משום עצבות, חלילה, אלא מפני שהגוף שלי מטולטל כולו בידי ריחות הפריחה הנפלאים וחודרי-הכול, ועימם גם הנבלה הקטנה הממררת את חיי, כרדית האבק.
עד כדי כך מגיעים הדברים, שהערב, שעה שמיכאל הגיש לי את הספר שבחר לקריאה במיטה, רק נגעתי בו ומיד השבתיו אליו.
"אני לא יכול לקרוא את הספר הזה," אמרתי לו, "בחר ספר אחר."
"אבל למה, אבא?" שאל.
"כי הוא מלא באבק, ואני מריח את זה."
הסינכרוניה הראשונה שאירעה לי השבוע הייתה בתחילתו של שיעור הכתיבה שלי בכפר הירוק. כול הדרך לשם, בעודי נוהג במכונית, חשבתי על השקתם של שלושת ספרי השירה הבאים שלי, יחד. וזאת, חודשים מעטים לפני צאתו לאור של הרומאן הבא שלי.
אמרתי לעצמי, שעלי להיפגש עם מישהו ב"סטימצקי" וב"צומת ספרים," כדי להכין אותם לאירועים האלה, ולבקש מהם עזרה והכוונה.
כשהגעתי לכיתה, הייתה שם אחת מתלמידותיי החדשות. היא סיפרה לי שיש לה מחברת מ'סטימצקי,' עם תמונות בתוכה, ובה היא כותבת את כתיבתה.
"למה, את עובדת בסטימצקי?" שאלתי, כולי נתון במחשבותיי.
"לא," חייכה אלי, "רק קניתי את המחברת בסטימצקי. אבל יש לי חברה שעובדת שם, בהנהלה. למה אתה שואל? אתה צריך משהו?"
מופתע סיפרתי לה במה מדובר, והיא מיד חייגה אל חברתה וקישרה בינינו. ניהלנו שיחה ראשונית וקצרה, ונראה לי כי עתיד להתרקם ממנה שיתוף פעולה יפה יחד.
רגע אחרי כן פנה אלי תלמיד בעניין אחר, אף הוא סינכרוני. כבר אינני זוכר מה היה.
הימים האלה, אם כן, הם ימים רגישים ועזים בעבורי. חודש לפני יום הולדתי, עשרה ימים לפני יום הולדתם של בניי, ואני כול-כולי שקוע בהתקנה לדפוס של שלושת ספרי השירה החדשים שלי. אני מקדיש להם כול רגע פנוי, משום שאני על דד ליין. החלטתי להוציאם לאור לקראת שבוע הספר וחודש הגאווה, ביוני, מפני שבספטמבר יראה אור הרומאן הבא שלי בהוצאת "כינרת זמורה," ואינני רוצה שכל ספריי יראו אור יחד. זה מחייב אותי להדפיס את ספרי השירה שלי עד ה 15.5, כדי שיהיה די והותר זמן להפיצם בחנויות. וזה לוח זמנים דחוק ודוחק מאוד.
היום סיימתי הגהת ניקוד ראשונה מתוך שתיים על "שירי הטארוט" ועל הספר "על מהותו של הג'סטין," שאולי עוד אשנה את שמו. אחרי כן, בלילה, המשכתי לעבוד על שירי הכרך השלישי. השבוע כבר אתחיל בעיצוב הכריכות לספרים ובהכנת שיווקם והפצתם.
העבודה על השירים הללו, שהיו גנוזים כחמש עשרה שנים, מרגשת. אני יכול לעשותה בריכוז גמור ובלב שלם רק בזכות התרומות שהצטברו, ועודן ממשיכות להיאסף, מקוראיי וקוראותיי, שהחליטו לתמוך בהוצאתם לאור של הספרים האלה. וזו עבודה מרגשת קודם כול בשל הביטחון שהידיעה הזאת מקנה לי. שתיכף ייכנס לחשבוני הכסף הדרוש להוצאתם לאור.
אבל הריגשה עמוקה יותר. היא קשורה בחדוות המפגש המחודש שלי עם שירים שכתבתי לפני שנים, העריכה מחדש והשכתוב שלהם, התיקונים הקטנים, לעתים קוסמטיים, לעתים של הזזת מילה משורה לשורה, או הפרדת כמה שורות לבית בפני עצמו, שעושים את כול ההבדל בשיר, בריתמוס שלו, בנוכחותו על פני הדף.
יתר על כן, בעבודתי על שירי הכרך השלישי אני מוצא בכונני המחשב ובקלסרי הטיוטות שלי שירים רבים, ששכחתי בכלל שכתבתי אותם. שירים יפים, שמביעים גם סוג מעניין של שינוי בכתיבתי השירית. שילוב בין משחק בטבעה האנפסטי של העברית ובדרכי החרוז המוחצן והמופנם (דהיינו, בסופי שורות או באמצען), לבין שפת שיר בעברית דיבורית, אך כזו המשובצת גם ברמזי עבר.
אגב קוראי בשירים האלה נדמה לי, כי הגעתי בשנים האלה למקום חדש בכתיבת השירה שלי. אולי הוא נובע מן המעבר שלי לכתיבת סיפורת ודרמה, אך הוא ודאי מגיע מדבר נוסף – הגיל, חוכמת הגיל, והולדת בניי.
הדברים האלה מוציאים ממני שירה אחרת. הרבה יותר דיבורית, נהירה, פשוטה ומפוייסת, עם עצמי ועם העולם. גם כאשר היא כעוסה או ניחרת.
והבנים גדלים, הם תיכף בני ארבע, ויותר ויותר אני מגלה, שאני יכול כבר לשבת ולעבוד על שירים במחיצתם. הם יודעים להעסיק את עצמם, נזהרים שלא להסתכן בדבר, ומגלים עצמאות והבנה גם לצרכיי.
הם כבר לא פעוטות, הם כבר בני אדם.
היום, בדרך מן הגן הביתה, ברדתנו ברחוב שבזי, יצאה מאחת החנויות אישה צעירה, ששערה הבלונדיני החלק היה משוך על גופה, וגופה הדשן עד להתפקע היה נתון בחולצת סטרפלס חושפת דדיים ובמכנסוני ג'ינס שהבליטו את ישבנה ואת שזפונה.
"אבא, איזו אישה יפה!" קרא בני דניאל.
הבטתי בו נפתע ומשועשע. זה כבר קרה לי לפני איזה זמן עם מיכאל, שהעיר הערה דומה על מישהי ברחוב. אבל מדניאל אני שומע את זאת בפעם הראשונה.
בדרך הביתה ציחקקתי לעצמי מחוכמותיהם, והן רבות מכדי לספרן. ציחקקתי גם מן המחשבה, שאין מנוס מלהודות על האמת. אני מגדל בבית שני סטרייטים. יפים כמו מלאכים, שובבים כמו שדים. וכשיגיעו לגיל ההתבגרות אני כנראה אצטרך בית גדול יותר, עם חדרים עם דלתות, או פשוט להסתלק מן הבית, כדי לא לשמוע את מזמוטי האהבים שלהם עם נערות שיביאו הביתה, וכדי לא להפריעם בזה.
ישמור אלוהים.