האמינו לי, הדבר הכי טוב בימי תל אביב הארוכים מאוד שלי הוא השיבה הביתה. לעלות, חצי רדום כבר, את מעלה ההר, עם חלון המכונית חצי פתוח, כדי שהאוויר הקר ישמור עלי ער, להאט בפיתולים למעלה, לתובל ולדיר-אל-אסד, להיעצר מול שער הישוב, לחייג אליו כדי שייפתח, ואז לפנות לכביש של ההרחבה, ולנסוע לאט, בגלל הבאמפים בכביש, עד אל החנייה הצמודה לבית. להחנות, לכבות אורות, להרים האנד ברקס, לדומם מנוע. לנשום לרווחה.
להיכנס הביתה, להניח במקומו את התיק הגדול, הכבד, המשמש אותי בנסיעותיי, מעין משרד נייד ובו ניירת של סידורים ושל כתיבה ומחברות וכרטסות ונוסחי הרצאות ומחשב, לחמם לי סיר מרק, מרק מיניסטרוני מלא בירקות, ולאכול את כל-כולו, מבלי להשאיר שיור, אל מול מסך המחשב.
הבוקר, כשקמתי, השעה הייתה 04.14. התעוררתי אחרי לילה קשה. הלכתי לישון ב 23.30. הילדים עברו למיטתי בסביבות שתיים. אחרי ניסיון כושל להירדם איתם במיטתי פשוט ויתרתי – ועברתי למיטה של מיכאל. בשעה 03.44 התעוררתי מתזוזה לידי. מיכאל פשוט שב לישון לצדי, ואחיו, דניאל, במיטתו.
לא היה שום סיכוי שאצליח לשוב ולישון. אבל ניסיתי. בשעה 04.15 התעוררתי סופית. פתחתי את התריס ונעמדתי למול החלון. החושך כבר התחיל להתפוגג. ירדתי למטה, לשתות משהו ולכתוב דפי בוקר. כשעליתי שוב למעלה, כדי להתקלח ולהתלבש, אור היום כבר החל לעלות, חושף את הנוף היפה שבחוץ. מרוגש מרוב יופי נעמדתי מול החלון של חדרי, שיש בו ארבעה חלקים, וצילמתי את כליל החורש הפורח ממש מול ביתי, מכל אחד מארבעת חלקי החלון.
ירדתי למטה. אבא כבר היה ער. בירכנו איש את רעהו בבוקר טוב. "אבא," אמרתי לו, "אתה מאמין שאנחנו כאן, שזה בכלל אמיתי? מי היה מעלה דבר כזה על הדעת!? ולחשוב ששלושים שנה פחדתי לעזוב את דירת דמי המפתח בנווה צדק בגלל הסיבוכים המשפטיים שהיו כרוכים בבעלויות עליה. איזה נס!"
אבא חייך. גם בעבורו זה שינוי בל-ייאמן.
על השיש ריצד נר הזיכרון שהדלקתי אמש. היום, כ"ג באדר, הוא יום אזכרתה ה-15 של אמי המנוחה. לא דיברנו על זה הרבה, אבא ואני. רק אמרתי לו, שאני שמח שדווקא היום הוא איתנו ואצלנו, ושאם יהיה לו קשה היום, שייצא החוצה לעשות הליכה בקיבוץ.
הילדים התעוררו זמן קצר אחרי כן. כבר אמש הם שאלו למה נר דולק על השיש. הסברתי להם שזה יום האזכרה של סבתא שרה, ושביהדות נהוג להדליק נר לזיכרו של אדם שמת.
"מה, אתה לא זוכר אותה בלי הנר?" התפלא מיכאל החכם.
"אני זוכר, בטח שאני זוכר," השבתי לו, "אבל זה המנהג ביהדות, וזה מנהג יפה, לזכור בכול רגע את האדם שאוהבים."
ואז, בטרם ישאלו אותי שוב אם סבא ימות בקרוב (מיכאל, לפני יומיים) ואם אני גם כן אמות כשאהיה זקן (דניאל, אתמול) פשוט התנפלתי עליהם בנשיקות ובחיבוקים. הם צהלו יחד איתי. אחרי כן נכנסתי לרכב, והתחלתי בירידה לתחנת הרכבת בעכו, עליתי לרכבת, פתחתי את המחשב והתחלתי בעמל יומי.
בקרוב, אחרי החגים, הרכבת תפעל כבר מכרמיאל. הנסיעה לתל אביב תאריך שעה וחצי במקום שעתיים וחצי. זה יהיה שינוי משמעותי. אבל האמינו לי – אם רק תהיה לי אפשרות להתפרנס מאחורי שערי תובל, ובתוכו בלבד, לא יהיה מאושר ממני.
הערב, כשאמרתי זאת בכיתתי בכפר הירוק, ניגשה אלי תלמידה שלי. "אני לא מבינה איך בכלל אתה מסוגל לחיות שם," אמרה-קבעה, "בלי בארים, בלי חיי העיר."
"זה מאוד פשוט," חייכתי אליה, "בחמש השנים שחלפו מאז נולדו לי ילדיי ממילא לא יצאתי לבלות, וגם מקודם לכן לא ביליתי בבארים. וחוץ מזה, צברתי כבר די והותר שנות תל אביב."
היא המשיכה לקרוא בקול רם עד כמה הייתה משתגעת בשקט הזה, של הגליל, ואני אספתי את חפציי, ועזבתי את בית הספר עם תלמיד שלי, תושב רקפת, הישוב הצמוד למשרדי המועצה האזורית שלנו, ושנינו מחייכים, יודעים היטב עד כמה השקט של הגליל מיטיב איתנו ועם ילדינו.
ויש פה, אגב, בתובל, רק עוד שני בתים ומגרש אחד למכירה. שלא תגידו שלא אמרתי. אז מי שמעוניין שידבר איתי. ואני כמובן בעד הפלייה מתקנת. העביר את המידע קודם כול למישהו שהוא כמוני – משוגע המוכן לעזוב את העיר, למען עתיד ילדיו, שהוא גם אב יחיד וגאה לתאומים.
שיהיה לכם/ן לילה טוב, ואביב קל. לכל מי שאלרגי כמוני לא קל להתמודד עם ריחות הפריחה העזים הנישאים באוויר, ומלווים את שפעת היופי שמקרין אלינו הנוף. ומכיוון שהפריחה הזו היא גם ארוגנית, היא מעוררת לא רק אלרגיה, אלא גם חשקים. אז ברכת אביב קל היא בהחלט במקום.
אה, ובלי מלחמות, בבקשה. כמעט אין לנו כאן זמן התרעה. אז תנו ליהנות קצת מיפי האביב. פתחתי כבר את מכסה המסנן הכימי בממ"ד, כדי ללמוד להרכיב ולהפעיל אותו. אבל אין לי כוח להתחיל לסחוב שישיות של מים פנימה, מצעים ובגדים ודלי-לאתם-יודעים-מה, משחקים וקופסאות שימורים.
