החיים, הכתיבה, ההורות ומה שביניהם (136).
אסור לי לשתות אלכוהול. מהמון סיבות. נתחיל מזה שאני משתכר מכלום. מגביע יין אדום, מחצי כוס בירה, מצ'ייסר אחד של ליקר טוב. בשלב הזה הם מרוממים את רוחי מביצות הדיכאון. אך אם אשתה ולו כזית יותר, זה יהפוך לגועל נפש של שִׁכרוּת. ככה שיש לי מד פנימי מדויק, עד כמה מותר לי לשתות.
חוץ מזה, אלכוהול, כמו גם בצל חי, אבטיח, בשר בקר, יותר מדי חריף (אך גם קפה וסיגריות, אלליי) – פותחים לי את הוושט. ואז הכול עולה לי למעלה. קוראים לזה ריפלוקס, וזה רע מאד. כי הגוף מנסה להגן על עצמו מפני החומציות העולה מן הקיבה בהצמחת תאי מעי על תאי ושט. קוראים לזה תסמונת בארט, כר נפוץ לסרטן הוושט. זה התגלה אצלי לפני איזה חמש עשרה שנה, ותודה לאל, נעלם. כך שזה באמת דבר להיזהר בו. לפחות אצלי.
לבסוף, אלכוהול גם מלא סוכר. בייחוד המשקאות שציינתי בכותרת. ואלכוהול לא מומלץ לאנשים סוכרתיים, בייחוד אם הם כמוני, מצליחים לאזן את הסוכר בצום ופחות את הסוכר המסוכרר, כלומר מצויים כל הזמן על מצב של 'טרום סכרת' וכבר סכרת ואז שוב נסיגה ל'טרום סכרת.'
ולבסוף, אלכוהול גם מְמַסֵךְ את התודעה. ואני לא נוגע בשום ממסכי תודעה, כדי שאוכל לכתוב. אינני יכול לכתוב במצב של ערפול חושים ואבדן הדעת. עלי להיות צלול וממוקד.
מכיוון שאינני מבלה במסיבות, בבארים או בפאבים, די קל לי לשמור על מינון נכון של אלכוהול בחיי. תמיד יש לי בקבוק יין אדום בבית, ובארוחת צהרים אני שותה חצי גביע או גביע. בדיוק במידה הנכונה, או לעתים צ'ייסר של משהו. אני נזהר שלא ללגום יותר מכך.
אבל אלכוהול מתחבר גם לזיכרונות, ושָׁם יש לו כוח. האלכוהול הראשון הזכור לי הוא שרי, ליקר דובדבנים. בהיותי בן לאב מרומניה, ליקר דובדבנים נחשב אצלו ואצל סבא שלי ואשתו, וגם אצל דודיי ודודותיי מצד אבא, לסממן של שמחה. בשמחות משפחתיות מי מבין הדודים היה מפתיע עם בקבוק שרי, היה מוזג אותו בכוסיות קטנטנות, וכולם היו טועמים בשפתותיהם את האדום המתוק הזה, וממצמצים בהנאה.
שרי נשמר בזיכרוני קשור לשמחות.
פינה קולדה קשורה אצלי לנעורים. אינני זוכר מי נתן לי בפעם הראשונה לטעום פינה קולדה. אבל זה היה בבירור כשהייתי בן שש עשרה או שבע עשרה, ומה שהקסים אותי הוא המראה של הליקר, הנדמה כחלב, או, במקרה אחר, לזרע, וטעמו מתוק וחריף. לגמתי ממנו מעת לעת בנעוריי, וזכרתי לו את טעמו.
את הדרמבוי גיליתי בבגרותי. אין לי מושג מי נתן לי לטעום אותו לראשונה. אבל הוא היה מרחיב נחיריים, וטעמו עמוק ועשיר. הוא נעם לי הרבה יותר מקוניאק או ויסקי, שני משקאות שאינני סובל, או מג'ין ומוודקה, ג'ין רחוק ממני כמזרח ממערב וודקה שוכבת אצלי לרגעי מצוקה, במקפיא.
כשטסתי לאיסטנבול לפני מספר שבועות, עברתי בדיוטי פרי. קניתי שם שוקולד לילדים, סיגריות בהנחה גדולה לעצמי, בקבוק בושם 'איטרניטי' תחת זה שמיכאל בני שאל ממני, הותיר בתרמילו הפתוח, ואז, כשהרמתי את תרמילי בית הספר, הוא נשמט לרצפה ונשבר. ואז נעמדתי מול מדפי המשקאות החריפים. הדרמבוי קרץ לי מאד, גם השרי. אבל המשקה היחיד שלא יכולתי לעמוד מולו, אחזתי אותו ביד מלא אושר וחייכתי וצחקתי אליו, היה הפינה קולדה.
קניתי לי בקבוק קטן של פינה קולדה, וארזתי אותו היטב במזוודה. מי יודע, אולי במהלך שהותנו באיזמיר ובאיסטנבול קטי ואני נמזוג לנו כוסית, ונהנה.
הבקבוק חזר ארצה סגור. אך היום, בזמן שבישלתי לצהרים, התחשק לי קצת אלכוהול, שישמח את לבי. התבוננתי בשני בקבוקי הליקר שעשיתי בעצמי, יחד עם תמוש, ליקר תפוזונים סיניים וליקר רימונים, בבקבוק היין האדום הזול שקניתי ב'רמי לוי', בוודקה השכובה במקרר. אך לבסוף בחרתי בפינה קולדה. פתחתי את הבקבוק, מזגתי לי ממנו כוסית, והיא המתדלקת אותי בזמן כתיבת הפוסט הזה.
אה, איזה משקה נהדר. מתוק וחריף, סמיך ועשיר, ומטפס מהר מאד אל הראש. הכנה מצוינת לארוחת הצהרים ולשינה אחריה.
ובנסיעה הבאה, אם ירצה השם, אולי אקנה לי דרמבוי או שרי. שיהיו בבית. מה יש. אני שותה כול כך מעט אלכוהול, שמותר לי גם לגווֵן.
סמים ואלכוהול זה דבר רע למשוררים ולסופרים. אל תקשיבו למי שמספר לכםן אחרת. כמו שכתבתי מקודם, כדי לכתוב צריך להיות צלולים. אבל מדי פעם, כשהדיכאון תוכף, או סתם מעמסת החיים, שְׁלוּק או שניים של ליקר יכולים להיות גשר טוב מבוקר עמוס לאחר צהרים נינוח. וזה מוּתר. בהחלט.
