היום הודעתי לעצמי על תחילת חופשת הסמסטר שלי. חיכיתי לזה כול כך. מספטמבר לא נגעתי ברומן הבא שלי, בלית ברירה. שקעתי בעריכה ובשש סדנאות הכתיבה שלי. אבל הן מסתיימות בשבוע הבא, הסמסטר הבא נפתח רק בשבוע הראשון של מרץ, וזה מקנה לי קצת פחות מחודש של בקרים פנויים כמעט לחלוטין, כדי לכתוב בהם.
אז החלטתי הבוקר, שאת הבקרים אקדיש לכתיבה, ואת העריכה ובדיקת העבודות של התלמידים אעשה רק בלילה. ובבקרים, כשאזדקק להפסקה, אעבוד בגינה.
זה מה שעשיתי הבוקר. זה היה כיף גדול. יצאתי להליכה בישוב, שקשה לי, בגלל הסתימה ברגל ימין. עשיתי סי.טי, ואני מחכה לתוצאות, כדי לדעת איך לטפל בזה. בינתיים אני מאמץ את הרגליים, ומשתדל לעשות הליכות כדי שיתפתחו לי כלי דם עוקפים.
חזרתי הביתה והתיישבתי לערוך את הפרקים שכתבתי במהלך הקיץ. זה היה כיף גדול. גיליתי מחדש את מה ששכחתי שכתבתי, במהירות הבזק, יום אחר יום, על גבי מכונת הכתיבה.
כשהייתי זקוק להפסקה נכנסתי אל חלקות הירק שלי והתחלתי עוקר עשבים שוטים. זה כול כך שאב אותי, עד ששכחתי מן הזמן. עקרתי שני שקים גדולים של עשב, מתחתיו גיליתי, לשמחתי, שהגינה שלי מניבה הרבה יותר מכפי שראיתי. הכול היה פשוט מכוסה בסבך עשב. כרוביות, כרוב ניצנים, צנוניות, לפת, שיחים של תפוחי אדמה ואפילו שתילי התות כבר פורחים.
שמחתי כול כך.
ואחרי כן שטפתי ידיים וחזרתי לעבודת העריכה של עצמי.
מאיר שליו, סבינה מסג ואני כנראה הסופרים היחידים כאן, שגילו את עונג השילוב בין כתיבה לבין עבודת האדמה. אם שכחתי מישהו אני מתנצל. הכוונה רק טובה.
כרוב ניצנים, תפוחי אדמה, לפת, מנגולד, כרוב אדום, צנוניות וכרובית. לא צילמתי את שתילי התות הפורחים, הפטרוזיליה והשמיר והכוסברה, נבטי הארטישוק ועצי הפרי.
*
אחר הצהריים יצאתי אל הגן, והבאתי ממנו את הילדים היישר אל חוג הכדורגל, במגרש הספורט של תובל. הילדים הפליאו במשחקם. דניאל תקע גול אחד, מיכאל תקע כמדומני שניים. אחרי האימון גם הזמינו אלינו חבר שלהם מן הגן עם אחיו. אחרי שיצאנו מביתנו אכלו ארוחת ערב ועלינו למעלה לעשות אמבטייה.
"אבא, למה רצית להיות סופר?" שאל אותי מיכאל באמבטיה.
"כי יש לי עולם פנימי עשיר. אני חושב הרבה מחשבות."
"אנחנו משפחה עשירה," ציין מיכאל.
"לא התכוונתי לכסף, אלא להיות עשיר במחשבות. גם אתה עשיר במחשבות, יש לך הרבה מחשבות בלב, שאתה לא מספר, נכון?"
"כן. יש לי הרבה מחשבות. לפעמים אני שוכח אותן."
"וחוץ מזה יש לי דמיון עשיר. אני אוהב לדמיין. ואני יודע היטב את השפה העברית, ורוצה לבטא את העולם הפנימי שלי ואת הדמיון שלי," הוספתי. "לכן נהייתי סופר."
"אבא, אתה רוצה לראות מדע?"
"כן."
"תראה. אני ממלא את הבקבוק הזה במים, והופך אותו על כף היד, ותראה קסם – המים לא יוצאים!"
ואז דניאל עשה אותו הדבר.
הילדים האלה מדהימים. השיחות איתם נהיות יותר ויותר מהותיות. וגם החוויות. אחרי האמבטיה הם נזכרו שהם עוד רעבים. למרות שדניאל אכל שניצל ומיכאל ספגטי עם רוטב של אבא, כפי שביקש. כעת הזמינו מיכאל ארבע פריכיות ריקות ודניאל ארבע פריכיות עם קוטג'.
ירדתי למטה, הכנתי להם וגם לעצמי, ואז הדלקנו את מפזר החום שמיטשל קנה לנו בחורף שעבר, והתיישבנו מסביבו על רצפת חדרם. הכבל של מפזר החום קצר. הוא היה מופנה לדניאל, ואני הסטתי אותו קצת. דניאל הבחין בזה שקר לי, הסיט את מפזר החום לכיווני והתיישב לצדי.
"תודה רבה על ההתחשבות, דניאל," אמרתי לו, "זה נורא יפה מצידך."
"איזה כיף," אמרתי להם, "לעשות אתכם פיקניק פריכיות בלילה," וקראתי להם את חלקו הראשון של הספר "הגשם של סבא אהרון" מאת מאיר שליו ויוסי אבולעפיה. זו כבר הפעם השנייה השבוע שמיכאל מבקש שנקרא את הספר הזה, וגם מקפיד לעשות בעצמו 'אוזן' בספר, כדי שנזכור היכן הפסקנו בערב הקודם.
אחרי כן צחצחנו כולנו שיניים. מכיוון שמיכאל לא כול כך רצה לעשות זאת, הצעתי לו שנלך יחד לחדר האמבטייה ונעשה תחרות שאריות. מי מוציא יותר שאריות פריכית מן השיניים.
עמדנו שנינו, אב ובנו, צחצחנו שיניים, ואז כול אחד ירק את תכולת פיו אל הכיור.
מיכאל ניצח, בגדול.
נכנסנו למיטה. ראיתי ששכחנו כר אחד למטה, אז אמרתי להם שנשכב שלושתנו על שני כרים.
"אבא, אתה יכול לקבל את הכר שלי," אמר דניאל המתוק, "אני ממילא לא אוהב לישון על כר."
"תודה, דניאל, אתה ילד מקסים," אמרתי לו. "בוא תשכב על היד שלי."
"אתם ילדים נהדרים," אמרתי להם ונשקתי להם על ראשיהם, "ילדים זהב."
"אבא, כבר אמרתי לך כמה אני אוהב אותך?" שאל מיכאל.
"כן. אבל תמיד כיף לשמוע את זה שוב," חייכתי אליו.
*
בזמן האחרון מתו יותר מדי אנשים. נאווה סמל האהובה, שהייתה, יחד עם שולמית הר-אבן ועליזה אולמרט אחת משלוש הקוראות הנדיבות של כתב-היד של ספרי, "שדלץ," לפני שסיימתי אותו והוצאתי אותו לאור, תלמידותיי האהובות נונה מרקל והיום, להוותי, גם מאירה אשד, ועמם גם נילי מירסקי וחיים גורי.
וזה כול כך מצער.
לגורי אני חב הרבה טובה. בנעוריי, נפגשתי עם גורי. אני לא זוכר למה. נדמה לי שזה היה משהו הקשור לסרטו המכה השמונים ואחת. או אולי משהו אחר. אני זוכר שגם נפגשתי איתו במהלך התחקיר לעבודת המ"א שלי. אבל הפגישה הראשונה שלי איתו זכורה לי יותר מכול. הוא קבע איתי במין בית מרזח בדרום תל אביב, מסעדה עממית שגם שתו בה, והכיר לי את באיה. זו הייתה פגישה מיוחדת מאוד. אחרי כן נפגשנו לעתים נדירות, פעם גם צלצלתי אליו כדי לחקור אותו על שיר שכתב, על סודו של רע, שאני קראתי אותו כשיר המסתיר בתוכו זהויות מושתקות, אצל אותו רע, וגורי הבהיר לי שלא היו דברים מעולם.
הוא היה איש חכם וחם וטוב לב, משורר נפלא וענק רוח. הבוקר, כשנודע לי מותו, הרגשתי כאילו נלקח מאיתנו האב הגדול של השירה העברית. כול כך מצער אותי שהלך לעולמו.
הצער שלי הוא גם על כך שאינני יכול להגיע ללוויתו, כשם שלא יכולתי לבוא היום ללוות את תלמידתי מאירה, וכשם שלא יכולתי לנסוע בשבוע שעבר ללוויה של אביה של חברתי הטובה נועה, וגם לא לבקרה במהלך השבעה. אני תקוע פה על ההר, וגם כאשר נפשי עם חברתי ועם תלמידתי ועם עליזה וחיים גורי, וכול רעיי המשוררים שוודאי יתכנסו מחר בחלקת גדולי האומה, אין לי ברירה אלא להישאר כאן, עם ילדיי. לכאוב מרחוק את לכתם של האנשים שאהבתי, ולחיות את החיים שיצרתי כאן.
שתבוא עלינו רק טובה.
