הגבר לצידי מצחקק. הוא חובש אוזניות וצופה בסרט בסמרטפון. הוא צוחק, מנסה להחניק את צחוקו, אבל לשווא. הסרט מצחיק מדי.
הוא לובש מכנסיים ארוכים וחולצה קצרה, עם משבצות שחור-לבן עליה. הוא נושא עמו תיק דק של לפטופ, ויורד בתחנה בבנימינה.
מאחורי יושבת משפחה ערבית. האב מדבר בטלפון. קולו רך. בנו בן השנתיים ישוב על ברכי אמו. הוא ממלמל שוב ושוב שברי מלים בערבית. הוא רוצה משהו. הוא אומר אימא בערבית ומבקש ממנה משהו. אולי הוא מרותק למה שהוא רואה במכשיר הטלפון של אמו, עליו היא משמיעה לו שירי פעוטות. אני מזהה את השירים האלה. הם השירים שנהגתי להשמיע למיכאל ולדניאל כשהיו בגילו.
הרכבת משקשקת, נוסעת לאט, מיטלטלת מצד לצד. אני סחרחר ומותש. ורוצה הביתה.
היה לי יום הוראה ארוך בתל אביב. יצאתי מהבית בשעה שש וחצי בבוקר, ובקושי ראיתי את ילדיי. נישקתי כול אחד מהם במצח וחיבקתיו. רגע לפני שנכנסתי למכונית, ממהר לתחנת הרכבת, מיכאל קרא לי אל החלון הגדול. הוא רצה להגיד לי משהו, ונלחץ בגופו אל הרשת.
לפני חודש הילדים הסירו את הרשת ממקומה, והבית נמלא בחרקים. רק אתמול השיב אותה חיים, בעל ידי הזהב, למקומה.
"עצור, מיכאל!" צעקתי, "תיכף אתה מוציא שוב את הרשת ממקומה!" – והלכתי למכונית מבלי לשמוע מה רצה לומר לי.
אחרי כן, בדרך, ניחמתי בי.
זה היה יום ארוך. לימדתי בו פעמיים, ויכולתי לכתוב רק בשעה שגם תלמידיי כתבו את תרגילי הכיתה שלהם. כך גם עשיתי. בין לבין דיברתי איתם על מועדים אפשריים לפגישות המשך בסמסטר ב'. אבל עשיתי זאת בלי שמחה, יודע שאני מוכר את הזמן שלי בשלושת החודשים הבאים, בשעה שמה שעלי באמת לעשות הוא לכתוב.
איני יכול לשאת עוד את הפער בין פרנסתי לבין יצירתי. אני עומד בפני אתגר גדול מאוד עם הספר הבא שלי, ואיני יכול עוד לדחותו.
זו הסיבה בשלה פתחתי את הקמפיין שלי לגיוס המונים. אני צריך לקנות לי זמן כתיבה. ואם אתה ואת מבינים משהו במחויבות ליצירה – אתם תתמכו בי כאן:
https://www.mimoona.co.il/Projects/4206
נ.ב.
ביום חמישי, מחרתיים, בין 19.00-22.00, יש לי מופע יחיד בהיכל התרבות בכרמיאל, במסגרת 'ימי תרבות' של מפעל הפיס. אני לא מצליח למצוא בייביסיטר לילדים לשלוש השעות האלה. אם למישהו יש רעיון, אודה לכם מאד. מדובר בקהל רוכשי כרטיסים ואני חייב להתייצב בפניו בזמן.
