הערב, אחרי יומיים של התנהגות קשה מאד, דניאל נתן סוף סוף ביטוי לרגשותיו. היינו באמבטיית קצף. מיכאל הציק לו, כשם שהציקו זה לזה במשך היום כולו. דניאל יצא מן האמבטייה כדי שאנגבו ואלביש אותו בפיג'מה, ותוך כדי כך פרץ בבכי.
"אבא, אני לא רוצה שתיפרד ממני," בכה.
"אני לא נפרד, אני רק נוסע ללמד מחר וחוזר בלילה," השבתי לו, בטוח כי בזה מדובר.
"אני לא רוצה שתמות לי. ואני לא רוצה שסבא ימות. הוא זקן, והוא ימות, ואחרי זה אתה תהיה זקן ותמות. אני לא רוצה שתמות לי," בכה את ליבו.
"אני לא נפרד ממך, ילד אהוב שלי, אני לגמרי כאן," חיבקתי ונישקתי אותו המון, והושבתי אותו על ברכיי.
"דניאל בוכה! דניאל בוכה!" צהל מיכאל מתוך האמבטייה.
"מיכאל, תפסיק מיד!" אמרתי לו. זה לא ממש עזר. וכשסירב לצאת מן המים להתלבש, אמרתי לו שאני יורד עם דניאל למטה, ושיתנגב וילבש פיג'מה בעצמו.
"בגלל זה התנהגת כול כך קשה ביומיים האלה?" שאלתי אותו. הוא הנהן.
"אני שמח שסוף סוף אתה מבטא את הקושי שלך," אמרתי לו. ונישקתי לו שוב.
ירדתי עם דניאל למטה. חיממתי לו צלחת עם שניצלונים ואורז, עם קטשופ. ואז עליתי למעלה כדי לנגב ולהלביש את מיכאל, שבינתיים הספיק להוציא הרבה מים וקצף על רצפת חדר האמבטייה, במחאה על כך שעזבתי אותו עם אחיו.
"אבא, אני רוצה את הטלפון שלך," ביקש דניאל, "אני רוצה לצלם אותך ואת החתולים יחד כדי לזכור אותך," בכה שוב.
נתתי לו את מכשיר הטלפון. הוא התיישב ליד גילון, וצילם אותו. אחרי כן שב לאכול, וגם מיכאל ירד למטה כדי לאכול ספגטי ברוטב עגבניות.
הם עברו לשבת בסלון. דניאל ביקש שאבוא לשבת איתו. אז אחרי רחיצת הכלים וניגוב השולחן התיישבתי על הכורסה, והוא בחיקי, וכך, עד שעברו פרק וחצי של 'מרתה,' ואני נרדמתי על כתפו.
ביומיים האלה דניאל עיבד את משמעות הפרידה ממני. הוא אמר לי, הערב, "כשהיית בחוץ לארץ פחדתי שתמות ולא תחזור." אבל רק עכשיו, עם שובי, התחוללה בו ההכרה הרגשית בכך, שהפרידה הזאת היא פרידה מבשרת. שיבוא יום והיא תהיה לתמיד. וזה מה שהקשה עליו כול כך.
אין נחמה שאפשר לתת לילד, המבין לראשונה את עובדת החיים והמוות. חוץ מלהזכיר לו שאני פה איתו עכשיו, בהווה, שאני אוהב אותו, ושאני לא עוזב אותו כול כך מהר. וזה בדיוק מה שאמרתי לו. שאני לא מתכוון להיפרד מהם כול כך מהר. שאני כאן. ושהכול בסדר.
אני יודע שזה חשוב, לעבור איתם את התהליך הזה. אבל זה בהחלט קשה מנשוא, קורע לב. בעיקר כשהבטן שלי עודנה עובדת כמו מכונת כביסה, מתערבלת ופולטת כול מה שאני מכניס לתוכה, כבר מאז יום רביעי.
אחכה עוד יום. מחר ממילא אני מלמד בוקר וערב בתל אביב. אם זה לא יירגע ארד לרופא ביום שני. בינתיים אני לוקח כול יום מלחים, וכדור להרגעת הבטן. זה לא ממש מתיישב עם שתיית הקפה שלי, אבל זה מה יש.
עוד לא לגמרי נחתתי פה. רק לאיטה, כתוצאה משאלות החברים בתובל "נו, איך היה לך בחו"ל?" הולכת הכרתי ומצטללת, שעלי לעבד כעת את מה שקלטתי בדרום אמריקה, להוריד ממצלמת הטלפון דברים שצילמתי, להעביר לתרגום דברים אחרים, ולנסות לאתר את שני הכרכים המתארים את פרשת משפטו של אסיר מסוים באינקוויזיציה בלימא, כדי ללמוד מתוכה דברים הקשורים לספציפיות החיים בה, של האסיר שלי.
זה יהיה תהליך ממושך. כמו תמיד. אולי יותר מתמיד. אבל זה יהיה.
בינתיים אני מחפש מישהו שיודע צרפתית על בוריה, ומוכן לקרוא ולתרגם בשבילי, בחינם או בתשלום, מאמר של 26 עמודים. מרתק.
שיהיה לכם/ן שבוע טוב.
