החיים, ההורות, הכתיבה ומה שביניהם (19).
בחג הזה נקרע לי הלב. לא משנה למה. דברים פרטיים. בעיקר של אחרים. החיים יש להם טבע, שכמה שטוב כך יכול להיות גם קשה, אם לא אצלך אז אצל אנשים שאתה אוהב. אז ככה זה, ועם זה צריך לחיות ולהתמודד.
אבל יש גם הרבה דברים שמשמחים אותי. קודם כול, גיליתי שאני סופר. זה קרה שלשום. לגמרי במקרה הוצאתי החוצה את כול עותקי הספרים שהוצאתי לאור מאז ספרי הראשון, "לטאה מכושפת" (1981), וערמתי אותם על כוננית, העומדת בין דלת השירותים לדלת מקלחת האורחים, מול חדר העבודה שלי.
שלשום בלילה הוספתי על התל הזה את 'הנזיר היהודי', ולפתע קלטתי את גובהו, את עושרו. הבנתי שבעשור האחרון, שבו נולדו בניי ובו גידלתי אותם, הוצאתי לאור שתי טרילוגיות שירה, כלומר שישה כרכי שירה, ושלושה רומנים – "כשהמתים חזרו" (2012), "אשת הפיראט היהודי" (2017) ו"הנזיר היהודי" (2021) ואני כבר באמצע הרומן הבא. הוא יהיה ספרי השלושים.
"אני כנראה סופר," אמרתי פתאום לעצמי בקול רם, מביט קודם כול ברומנים שכתבתי.
עד כמה שזה מפתיע, אני עדיין מופתע מזה שאני לא רק משורר.
דבר משמח נוסף הוא שהתרנגולות מטילות המון ביצים. בתחילה כול הביצים היו קטנות, קטנטנות, כאלה שרחמנות לשבור אותם למחבת. אבל ביומיים האחרונים מצאתי גם ביצים גדולות יותר, בגודל מסחרי, כאלה שפחות קשה לי נפשית להכניס אותן למקרר, כי הן נתפסות אצלי כביצי אכילה ולא כביצי ציפורים.
עוד משהו משמח זה, שהספקתי היום לקצוץ את הוויסטריה, המטפס השולח את זלזליו למזגן בחדרו של דניאל, לגרוף את עליה מן הדשא ולנקות את החצר האחורית, וגם לעשות טיפול נגד פרעושים בכלבה ובחתולים, ולפתוח שק תערובת חדש לתרנגולות, להתקין תוכנה חדשה למיכאל ולכתוב.
חוץ מזה ישנו בחור אחד, שמדי יום מתעניין בשלומי. ואני בשלומו. רק פעמיים נפגשנו. אבל אני כבר יודע שהוא מלאך, נשמה טובה שנשלחה אל עולמי כמו קרן אור.
הבשורה הכי משמחת שקיבלתי הערב היא, שפנצסיסקוס נוסע לפאריס. גבי וניצן, חבריי, שהכרנו על המטוס בדרך חזרה מניו-דלהי, כשהם הביאו משם את בנם תור, שנולד בפונדקאות, ואני את בניי, מיכאל ודניאל, ואחרי כן שלושת הבנים התחנכו יחד בויצ"ו היהודי-ערבי ביפו – נסעו לפאריס עם הספר החדש שלי, "הנזיר היהודי," וקוראים אותו יחד, לסירוגין.
לו רק היה פרנצסיסקוס יודע שאכתוב עליו ספר בשפה העברית, שכול כך היה כרוך אחריה, שהספר הזה יראה אור בארץ הקודש, שתולדותיו ייקראו על ידי דוברי עברית, ושהם גם ייקחו אותו איתם לטיול בבירות עולם, אני חושב שזה היה מוסיף לו עוד 120 שנות חיים על שנות חייו המועטות.
לעמוס עוז יש קטע נפלא, בהקדמה למהדורה החדשה של "מיכאל שלי," בו הוא מספר על נסיבות הכתיבה של הספר הנפלא ההוא, ומדבר אל גיבורתו, חנה גונן. וכך הוא כותב לה:
"לפעמים אני חוזר ונזכר בחנה גונן, בבעלה מיכאל, בדירתם המדכדכת, בחייהם האפורים ונטולי האירועים, אני זוכר את קולה של חנה המתַנה באוזני בתוך כוך-השירותים שבקיבוץ חולדה את צער ההילכדות שלה, את געגועיה הלא נִרווים לארצות רחוקות, לערי בירה סואנות, לנופים שַׂגיאים, חנה העומדת בחלון ביתה ומביטה תמיד החוצה אל עבר מרחקים שנבצרו ממנה. ואני אומר לה בלבי: הנה עכשיו את כבר בכל מקום, ביפן ובקוריאה ובסין, בבולגריה ובפינלנד ובברזיל, האם הוטב לך קצת? סעי לשלום, אני אומר לה. וחוזר אל מה שאני כותב עכשיו, חוק ולא כול-כך רחוק ממנה."
עמוס חוגג עם חנה גונן בקטע הזה את תרגומי ספרו האהוב לעשרות לשונות. זה דבר שלצערי עוד לא הגעתי אליו עם ספריי, ובעזרת השם עוד נגיע. לעת עתה, אני מאושר בזה שפרנסיסקוס נוסע עם ניצן וגבי לפאריס, ואומר לעצמי בלבי –
כמה טוב שבאת לדבר אתי, פרנסיסקוס, כמה טוב שכתבתי אותך. הנה אתה נוסע בארץ ישראל וברחבי תבל ומספר את סיפורך, סיפורה של פזורת גלות ספרד ופורטוגל, שנכבשה ונדרסה, נחרבה ונהרסה בידי האינקוויזיציה בכל ארצות דרום אמריקה, ובזה מגלה למי שלא ידע, או שכח, עד כמה קשים ומרים היו ימי האינקוויזיציה בעבור עם ישראל וצאצאיו, בכול פזורות הגולה.
עכשיו עלי לדאוג שיתרגמו אותך. ויקראו אותך בעוד ארצות, בעוד לשונות. וגם יבינו מה אני עושה בכל ספריי האחרונים. מתחקה אחר עקבות ישראל, למן גלותו, דרך גירושו מספרד, ודרך שרשרת חוזיו ונביאיו ומשיחיו, עד לתקומת ישראל.
קיומה של מדינת ישראל הוא נס. נס גלוי. לא רק בעבורנו ובעבור הורינו וצאצאינו. הוא נס גם בעבור כול מי שהוגלו מכאן, נרדפו והומתו, נכבשו ונרמסו, נרצחו ונאנסו ונקרעו חיים לגזרים, והוכרחו להמיר דתם לאסלאם או לנצרות, וטובעו ועונו ונשרפו חיים. אסור לנו לשכוח אותם לרגע אחד.
נס גדול הוא, שהוקמה מדינת ישראל, ועם כול העוולות שהיו כרוכות בהקמתה ובהתמדתה עד הנה, העוולות האיומות והנוראות ביותר שידעה האנושות הן אלה שחווה עם ישראל, בכול תפוצות הגולה, מאז הגלות הראשונה והשנייה, דרך גירוש ספרד והשואה ומלחמות ישראל עד הנה.
אין עוולה מכשירה את חברתה. אין היות עם קורבן מכשירה אותו להיות למקרבן. השואה וגירוש ספרד אינן מצדיקות את הכיבוש. אבל חשוב לזכור גם את הדברים האלה. את מכלול הנסיבות ההיסטוריות שהביאו להקמת ישראל, ואת הכרח הישרדותה.
שיהיה לכם ולכן חג שמח, ושנה טובה.
