פתוח, סגור. ומשהו על קֶשֶׁב.

החיים, ההורות, הכתיבה ומה שביניהם (66)

     הבוקר, כמדי בוקר, השכמתי קום. התעוררתי בחמש לפנות בוקר, כשעוד היה בחוץ חושך גמור. הכנתי לי כוס של מי לימון חמים וכוס קפה, התלבשתי טוב ויצאתי לשבת בחוץ, בכניסה המקוּרה של הבית, כדי לכתוב דפי בוקר. רק בחוץ אני יכול לכתוב ולעשן, מבלי שזה יפריע לבניי.

     קמתי עמוס. עיניי צרבו ולחץ הצטבר מאחוריהן. זה נובע מחוסר בדמעות. עם הגיל, כמו שאומרים, יבש מעיין דמעותיי. קרוב לוודאי שזה נובע גם מן היובש שמחוללת מערכת החימום התת-רצפתי בבית. התחלתי כותב מתוך תחושת עומס, אך מה שיצא מתחת ידיי הדהים אותי. ואני מביאו כאן בהשמטות של דברים אישיים.

*

"כל הקולות הפנימיים, רוצה להתפרנס ורוצה לנוח, רוצה לחיות בחוץ, בעולם, ורוצה רק להיות סגור בחדר העבודה שלך, זה בסדר. אלה קולות פנימיים שונים, שיכולים לבוא לידי ביטוי. כך גם האב המסור, האב הדואג והאב המְרצה, האב האשֵׁם והאב הסלחן, כולם חלק ממני, מן התיאטרון שהוא אני. אבל אף אחד מהם לבדו אינו גרעין האני שלי.

"הם עוברים על פניי כאדוות על פני מים זורמים, באים ושבים ועוברים הלאה. הם חלק מן המים שהם אני, אך אינם מייצגים אותם. כול אחד מהם הוא רסיס אחד בלבד מנפשי, שהיא גדולה ורחבה עד אין קץ, ויכולה להכיל בה את כול ישראל, את כול עם ישראל, ועוד רבים אחרים.

"זו מהותו של התקשור. אתה כלי, אתה מעֲבר. אבל אתה לא רק כלי או מעבר, אתה מחובר לכולם. זה לא ש'הם' משתמשים בך או אתה בהם, זה לא מֵכיל ומוּכל. כולנו אחד. זו המשמעות האמיתית של הדבר. ומכיוון שכולנו אחד יש ביכולתנו גם לבטא איש את רעהו, בכול מישור זמן ומרחב.

"זה קשור גם למָגידים. יֶשנם מגידים, והם באמת מלמדים אותנו, את כול מי שרוצה וליבו נוטה אחריהם, כל מה שיוכלו ללמדנו. אבל כול אחד יש לו את מגידיו. כול אחד כפי מידתו וכפי יכולתו, קולט ושומע ולומד ו'גוזר' מן היקום, מכּוּליוּת הבריאה, מכוליות הידע הקוסמי והאנושי, את מה שיש ביכולתו ובהשגתו לקבל.

"כול אדם מתפתח, מְפתח לו פריזמה מבעדה הוא רואה את העולם ולומדוֹ. אף אחד מאתנו לא רואה את כולו, אבל כול אחד מאתנו יש לו הזכות והיכולת ללמוד עוד ולדעת עוד. זה האידיאל של הרנסנס. שם בני אדם למדו הכול מכול, וזה אִפשר להם לדעת הרבה.

"זה גם סוד המשיכה שלי אל התקופה ההיא, אל פרופ' יהודה אלקנה ז"ל ואל מה שיכול היה להביא אל חיי, ואני מנעתי זאת מעצמי וממנו – את רחבוּת הדעת למול הידע האנושי.

"זה משהו שאני עוד יכול ללמוד ולהכניס אל חיי. אך כדי שזה יקרה עלי להתבונן בדברים ממרחק רב יותר מכפי שאני מתבונן בהם כעת. זה עניין של זוּם אִין וזוּם אאוּט. זה גם מה שעומד או יכול לעמוד בבסיס כתיבתי ומחקריי.

"כתבתי כאן דברים חשובים. דברים שמדריכים אותי הלאה, דברים שיכולים גם לפרנס אותי בהמשך חיי, מבחינה אינטלקטואלית, יצירתית, נפשית ורגשית.

"אני חי מעֵבר לגבולות האישיות וההכרה, ורוצה ויכול לחיות מעבר להם. הפסיכולוגיה הרגילה לא עשויה כלל להבין את זה. פסיכולוגיית המעמקים כן, בהחלט.

"אני המום מן ההיקף והעוצמה של התובנה הזאת. יהיה עלי להקליד את הדברים ולהרהר בהם, וגם להבין מתוכם מה ואיך עלי להתפתח עכשיו.

"אני גם די משוכנע שאזכה בחיים מאוד ארוכים, שיאפשרו לי לממש את זה.

"אושרי שהגעתי לרגע הזה, אושרי שהבנתי את הדברים האלה, אושרי שישבתי וכתבתי אותם במחברתי."

*

     סגרתי את המחברת, הכנתי לילדים כריכים לבית הספר ויצאנו יחד לתחנת ההיסעים. פגשתי שם אֵם של אחד הילדים, ממשפחה חדשה בישוב. תהינו איפה קונים חוטי רקמה בכרמיאל. היא נקבה בשמה של חנות מסוימת במדרחוב הישן. הופתעתי שזכרה את שמה, והיא הזכירה לי שמקודם לבואם לתובל גרו בכרמיאל.

     אז סיפרה לי שהוריה הגיעו מארגנטינה. אִמהּ נמלטה משם בתקופת החונטה. היא הייתה חברה באחת המפלגות המהפכניות וראתה את חברותיה נוֹרות מול עיניה. נדהמתי. שאלתי אותה איך זה שלא סיפרה לי זאת עד כה. היא צחקה ואמרה שהיא כמו בת הדור השני לשואה, רק מארגנטינה, ולכן, כאשר קראה את 'מעשה בטבעת' היו פרקים שהיו קשים לה.

     דיברנו עוד קצת, ואז התברר לי שהיא מדענית. לא ידעתי זאת כלל. מדענית בדיוק בתחומי הדעת המסקרנים אותי כול כך, מדעי החיים ומדעי המוח. אלא שאני רציתי ללמוד בתיכון ביולוגיה וספרות ותנ"ך, וזה לא התאפשר במבנה המערכת. ויתרתי על לימודים גבוהים בביולוגיה כדי להתמחות בספרות ובתנ"ך. הוויתור הזה, במידה רבה, קבע את עתידי.

     סיכמנו שנשתה קפה יחד. חזרתי מהורהר מתחנת ההיסעים הביתה. רק הבוקר כתבתי במחברתי עד כמה אני משתוקק להרחיב את עולמי האינטלקטואלי, בקריאה על פילוסופיה של המדע, תחום שיהודה אלקנה פיתח ולימד, ולפתע מספרת לי חברה מהישוב שהיא מדענית, יצירתית.

     ניקיתי את הבית, ונסעתי לפגוש חבר בקריית מוצקין. בדרך עברתי בדואר. חיכה לי שם מכתב מאשה מבוגרת מאוד מקיבוץ בצפון. ילידת ארגנטינה. היא קראה את 'אשת הפיראט היהודי' ואת 'הנזיר היהודי,' וכל כך נפעמה מהם, עד שחשה צורך לספר לי את סיפור משפחתה. מדובר בסיפור של בריחה ושל חלוציוּת ושל אבדן. אבדן בעלה ואחד מבניה.

     נרעשתי. מה היקום מבקש לומר לי היום, בשעה שהוא מביא לאוזניי שני סיפורים חיים עזים כאלה, שאחד מהם גם נענה לגמרי למה שהצטלל בי רק הבוקר, אך למעשה התבשׂר כבר בטיב הספרים שקראתי במהלך השנתיים האלה, של מהפכת בלפור ומגפת הקורונה – ספרים על דיקטטורה וטוטליטריות, על פוליטיקה ועל כלכלה, על כתיבה ועוד.

     היקום הזכיר לי היום את מידת הקֶשב. הקשב לזולת. הזולת החי והפועם בקרבתי, בסביבתי. לא רק הזולת המת או המרוחק ממני בזמן ובמרחב. או, כמו שאמרתי לאותה אם בתחנת ההיסעים, "את יודעת, אני כול כך מבודד בתוך הבית שלי, בכתיבתי, בגידול בניי, שכמעט ואינני מדבר עם איש מכאן, מן הישוב. ואני לא יודע כל כך הרבה על הא.נשים מסביבי."

     במהלך היום הזה חשבתי על ייסוד קתדרת תובל. סדרת מפגשים, פנים אל פנים או בזום, שבהם בכול מפגש איש.ה אחר.ת מן הישוב ירצו על תחום התמחותם. בישוב כה קטן וכה עשיר בנפשות מרתקות, כול אחד ואחת עם סיפורו.ה, זה ודאי יהיה מעניין.

     אין לי תובנות גדולות מאלה שכבר הבעתי כאן, מלבד זאת שאשנן היום לעצמי. כדאי להקשיב לזולת. כדאי גם לפתוח אליו את הלב. כי לכול אחד ואחת מאתנו יש סיפור, לכול אחד ואחת מאתנו יש הצורך, הזכות והחובה לספרו, ובלבד שיהיו לנו מאזינה, או מאזין.

     סוף שבוע טוב.